איך הפסקתי להיות כלבה צינית והתחלתי לאהוב את קובי אפללו
אליען לזובסקי ליוותה את קובי אפללו להופעות ברחבי הארץ, וניסתה להבין למה דווקא הבחור בעל מראה שמאי הרכב ממעלות הפך לדבר הכי חם ברדיו. בין ה"זאפה" לגלבוע היא כבר נמסה לגמרי מהקסם הפשוט שלו, וגם הסבירה למאבטח המום אחד, שהגבר המבויש שלצדה הוא הוא הזמר שאמור לעלות עכשיו לבמה
11 בלילה, וחוש הכיוון המחורבן של אפללו גרם לנו ללכת לאיבוד מאחורי הקלעים - תודו שזה סוג של הישג ניווטי בפני עצמו - שם אנחנו מדשדט שים כבר רבע שעה בין מוטות ברזל חלולים, חוטי חשמל עקלקלים, קוליסות ענק קודרות ורמקולים מאובקים. אחרי דו שיח קצר, המאבטח מואיל בטובו להפנות אותנו לכיוון הבמה.
"יצאנו בזול", מגחך אפללו, "לפחות הוא לא ביקש תעודת זהות". לאפללו יש נטייה להסתבך עם מאבטחים. לפני כחודש הוא הגיע להופעה חגיגית במעלות, עיר הולדתו. זו הייתה אמורה להיות הופעה מרגשת במיוחד, שאף תועדה לחדשות ערוץ 10. אחרי בדיקת סאונד, יצאו אפללו וגיא בוקאטי, נגן הגיטרה וחבר קרוב, לשתות קפה.
כשחזרו, נתקלו במאבטח חרוץ שלא זיהה את אפללו וסירב לאפשר לו להיכנס. "אבל אני מופיע פה היום", ניסה לשכנע אותו אפללו המיואש, בשעה שבוקאטי משתנק מצחוק במושב ליד ומטלפן לנגנים האחרים כדי שיהיו עדים לסצנה. "אתה לא מופיע לי ברשימה", הודיע המאבטח בלקוניות, "תמשיך לנסוע".
אחרי שאפללו התעקש שיקראו לאחראי, פנה המאבטח - לא בדיוק העיפרון הכי מחודד בקלמר, אם אתם מבינים למה אני מתכוונת - לבוס שלו וצעק: "יש פה איזה פלולו אחד, אומר שהוא מופיע פה", הבוס אפילו לא התבונן באפללו. "מה הבעיה? ", ענה בלי למצמץ, "תגיד לנהג שיוריד את הזמר וימשיך לנסוע". אפללו, אם הסוף של הסיפור מעניין אתכם, חנה לבסוף חצי קילומטר ממקום ההופעה והלך ברגל.
כבר כמעט שנה שאפללו, 32, הוא הזמר הכי מצליח שאף אחד לא מכיר, או במילים אחרות - הבחור הזה מהרדיו, שיש לו את השיר היפה הזה, נו, איך קוראים לו. ללא מכונת יחסי ציבור משומנת, כמעט ללא חשיפה תקשורתית, הוא הזדחל לתוך לבו של הקהל הישראלי והקים שם מאחז מפתיע.
היום, נתון אפללו במעין פרדוקס משעשע. מצד אחד, כל המדינה מפזמת בגאון את "בא מן השתיקה", "מה שהלב בחר", "שיר געגועים" ו"ים הרחמים". מצד שני, כשהגיע להתארח ב"כוכב נולד 6", עדיין התבקש להיות זה שמצלם את הילדים עם יהודית רביץ וגלי עטרי במקום להיות זה שמצטלמים איתו. צילם, בטח שצילם. למה לא, בכיף.
נכון להיום, המדינה מתחלקת לשניים: אלה שמרוסקים על אפללו, ואלה שלא מבינים על מה המהומה. עד לפני חודש, כשהצטרפתי למסע ההופעות שלו, הייתי שייכת לקבוצה השנייה. אפללו אינו מיועד לכלבות ציניות וחשדניות מסוגי. הקול הדק, הזמירי, הרועד מעט, צלצל משונה באוזניי כששמעתי אותו בפעם הראשונה והמילים התפרשו אצלי כחנפניות. "פחדתי בדיוק מזה", הוא מודה, "שהשירים שלי יפגשו אנשים ציניים".
מה, שילעגו לך?
"בטח. כשאתה כותב שיר שיש בו איזושהי אמת רגשית מבחינתך, אתה נורא פוחד שיפגעו בך, שיעשו מזה צחוק".
הסיפור של אפללו היה משרת היטב מלודרמה הוליוודית סוחטת דמעות: שמונה שנים הוא ניסה לפרוץ אל תודעת הקהל ובכל פעם ניגף על המזח של חברות התקליטים. בטרם יצא לקריירת סולו, פעל במסגרת להקה בשם "שמעונה", ובמהלך השנים הצטברו אצלו עשרות דחיות ותשובות שליליות שכמעט גרמו לו לזנוח את התחום.
אחד מאנשי המקצוע שאפללו התדפק על דלתם בעקשנות היה גדי גידור, אז ראש המחלקה העברית של הליקון, שדחה אותו חמש פעמים ברציפות. הפעם השיט שית שאפללו טלפן אליו הייתה אחרי שגידור יצא לדרך עצמאית כמנהל אמנותי. הוא ניסה לדחות את אפללו בעדינות, לא רצה לתסכל אותו שוב בדחייה, אבל אפללו התעקש, ביקש צ'אנס אחרון.
השיר ששלח לו, "ים הרחמים", הותיר את גידור שמוט לסת ונרגש. הוא טלפן וביקש שיר נוסף, ולאחר
"היו כל הזמן תהיות אם אני מספיק טוב", אומר אפללו, "וזה מאוד מוריד את הביטחון. היו ממש רגעים שבהם תהיתי אם בכלל להמשיך. אם אני לא חי בסרט ומפספס את כל העסק. גם היום יש לי את זה לפעמים, אגב. זה כמו אדם שדופק על הדלת ודופק ודופק וכבר פצועות האצבעות והוא שואל 'מי יפתח לי?', ובשמונה השנים שהוא דופק על הדלת הוא שואל את עצמו למה בעצם אני דופק על הדלת, ומנסה להחזיק באמונה שהדלת באמת תיפתח ושהעולם שמאחורי הדלת יהיה אכן טוב ושהוא אכן יאהב אותו ושהוא יזכה להיות נאהב. אתה מתבקש, בעצם, להאמין על עיוור".
לא כעסת?
"לא ממש. אני לא אדם שנוהג להאשים את העולם בכישלונותיו. פשוט חשבתי שאני לא מספיק טוב. אבל מצד שני, גם לא הצלחתי לעזוב את זה. ניסיתי הרבה פעמים, אבל הכול כיוון אותי בחזרה לשם. כל הזמן היה דחף ליצור, לשיר".
ההורים שלך, נניח, לא לקחו אותך לשיחה ואמרו "די, קובי, תפסיק"?
"דווקא ההורים שלי כל הזמן דחפו ואמרו: אל תפסיק, תמשיך, זה יקרה, והייתי אומר להם 'פאק איט, אני בן 28, מתי זה כבר יקרה?'. היו פעמים שהייתי מקבל לאווים במעטפות, הם היו פותחים אותן ואם זה היה לא, הם לא היו מראים לי. הם ידעו כמה השירה גורמת לי אושר, והם באמת מאמינים שהמשימה בחיים זה להיות מאושר. אבא שלי היה אומר 'תהיה מעצב שיער, תהיה שוטף גופות, העיקר שתהיה מאושר'".
"אפילו שבת אחת הוא לא נשאר בבסיס כשהוא היה חייל", מודיע האב. "בכל שבת יצא הביתה לשחק כדורגל. פעם אחת השאירו אותו שבת, התקשר אליי שבור. הרמתי טלפונים לכל צה"ל, החזרתי אותו הביתה". " יופי אבא", מפטיר אפללו במורת רוח משועשעת, "תודה רבה באמת".
בסוף ההופעה, כשנשאר לבדו בחדר עם אלבום הזהב, אפללו בכה. "זה היה גילוי של חסד, של חמלה. הבנה שהיה שווה להילחם. הבנה שאני לא לבד. וההבנה הזו היא מאוד מרגשת. אחת ההבנות החשובות".
כולנו לבד איכשהו, לא?
"הלבד שאני מדבר עליו הוא במובן של לא להבין שיש בך טוב. וברגע שאתה לא מבין את זה, זו הרגשת בדידות איומה. ומזה נורא פחדתי. מלא להבין אף פעם שיש בי איזה טוב לתת לעולם. שאין מי שמעוניין בטוב הזה".
הניסיון לאפיין את הקהל של אפללו הוא בלתי אפשרי. הם יכולים להיות קשישים בני 70 ונערות בנות 17. זוגות בני 25 וגרושות בנות 45. מה שכן, מפתיע לגלות את האפקט שיש לאפללו על קהל באופן כללי. גם אם יעלה בפני אנשים מרוחקים ועייפים כמו אלה שציפו לו בגלבוע בסוף הערב, או בפני קהל מגויס ואוהד כמו זה של ריטה בקיסריה, משהו בהם יתחמם כלפיו.
הם ידקלמו את המילים בצייתנות, ינועו לפי הקצב כמטוב טלת, וכל זאת על אף שאפללו הוא לא חיית במה. הוא עומד שם כתינוק בן יומו, פשוט זרועות ורגליים, עוצם עיניים, ובשלושת השירים הראשונים הוא תמיד מתרגש עד כדי כך, שהקול שלו רועד יותר מהרגיל. אם ההופעה בזאפה הייתה נינוחה ופתוחה יחסית-אפללו גם לגם חצי כוסית עראק והתגלה כסוג של סטנדאפיסט בחסד-ההופעה בקיסריה, שבה אירחה אותו ריטה לשלושה שירים, הייתה בדיוק ההפך.
לא רק שאפללו מעולם לא הופיע בקיסריה, הוא אפילו לא ראה שם הופעה. כשעלה לבמה כדי לשיר עם ריטה את "נוצה ברוח", הוא כל כך התרגש, שהתבלבל ושר את הבית שלה במקום את שלו. ובכל זאת היה משהו מרגש בשילובי הקולות ביניהם ובהתרגשות של אפללו, שהייתה מידבקת, כנה, יוצאת מן הלב ונכנסת אליו בישירות ובפשטות.
הקהל, אגב, קיבל אותו בהתלהבות, ושלט בכל מילה מתוך השירים שביצע. אפללו אוהב שיתופי פעולה מוזיקליים באופן משעשע. מלבד ריטה, הספיק עד היום לשתף פעולה עם קרן פלס, מירה עוואד, מעיין חג'בי מ"כוכב נולד" וסביר להניח שגם אם שקית תפוצ'יפס הייתה מציעה לו לשתף פעולה, היה מסכים ברצון.
"אני מת על זה", הוא מודה, "עבדתי עם להקה חמש שנים וזה כיף, הביחד הזה, ההרגשה שאתה לא לבד. זה עוד אמן, עוד צורת חשיבה, של יצירה ועשייה. זה עושה חשק לכתוב. וחוץ מזה, תחשבי שאותם אנשים, שעד לפני שנתיים ראיתי בטלוויזיה וכל כך רציתי להגיע למקומות האלה, פתאום אני משתף איתם פעולה, ולא יודע, זה עושה משהו".
השאלה המעניינת בהקשר של אפללו היא מה הפך אותו להצלחה שהוא. ובמילים אחרות, מה הופך בחור שלא נראה כמו רן דנקר, לא סיים את אקדמיית "כוכב נולד" ולא מגובה בסוללת יחצ"נים אלימה לאחת ההצלחות הגדולות של השנה?
"אתה שומע אותו ואומר 'איזה יופי, הוא לא מנסה למכור לי משהו בכוח'", אומר גיא בוקאטי, הגיטריסט שמנגן עם אפללו וגם כתב והלחין את האלבום האחרון של אריק איינשטיין. "לנסות להבין מה הופך אותו להצלחה זה כמו לענות למה השקיעה יפה, כי היא יפה. יש בטח קבוצה של אנשים שלא אוהבים לחם. לכי תביני אותם. יש בו משהו יסודי כזה, כמו לחם אחיד, שגם לא מעורר התנגדות וגם קשה מאוד לא לאהוב".
"כמנהל אמנותי, אתה מנסה להגיע עם אמן ברגעים הקריטיים למצב שאין לו מודעות", מוסיף גדי גידור, "כשאין מודעות ואתה לא חושב, הקסם קורה. לקובי יש את זה טבעי. זה נשמע נורא פשוט, זה נשמע אפילו קיטשי, אבל במקצוע שלנו - מה שאמרתי כרגע, זה הכול. בשנייה שהוא מתחיל לשיר הוא נהיה ילד בן שנתיים וזה הדבר הכי אמיתי שיש. זה מזוכך ומדהים וזה הולך לאיבוד אצל הרבה אנשים. עם ההצלחה, עם התחכום, עם המודעות לזה שכשאתה מתחיל לשיר אתה נהיה ילד, אז אתה מחפש את המקום הזה בכל פעם מחדש. קריירה שמצליחה היא אחת שמצליחה לשמור על האזור הלא מודע הזה".
"הפחד אצלי הוא מהמובן מאליו. שהחיים שלי יעברו במעין אדישות כזו, בחוסר מימוש, בבזבוז נוראי. להסתכל אחורה בגיל 60 ולהגיד לא ניסיתי מספיק, לא עשיתי מספיק".
לא שאלת את עצמך אף פעם למה?
"שאלתי את עצמי בעיקר מי אני רוצה להיות. לפעמים אני משאיר את השאלות פשוטות ומנסה לענות תשובות פשוטות. משאיר את הדחף כמות שהוא - דחף. ומנסה לענות עליו. בלי להבין את הבסיס או העומק, פשוט להיות. חיטוט יותר מדי בעצמי מסבך אותי בשאלות מיותרות ואז זה מאבד את המשמעות האותנטית של אותו דחף".
אלא שעכשיו אפללו כבר הפך מודע. אולי לא למקום שממנו הוא שר, אבל לעובדה שהוא הפך לזמר מוכר, למישהו שנבחר לאחד מ-50 היפים והנכונים של "פנאי פלוס" (בחירה שחילצה ממנו ארבע דקות של צחוק היסטרי בלתי נשלט), למישהו שכותבים עליו במדורי הרכילות כשהוא יוצא עם בחורה חדשה (סיון פישר, 26, סטודנטית בווינגייט).
והשלב הבא שעומד בפניו הוא לא פחות מורכב מהראשון, ואולי אפילו יותר. ובשלב הזה, יכול להיות שהוא כבר כן יידרש לנבירה. "יש הרבה תהיות בנוגע להמשך. אם כל העסק הזה יחזיק. אני משתדל לא לחשוב על זה, אבל זה נמצא שם. אני מבין שעברתי צעד, וזה צעד ראשון, ושזה מקום שקשה להגיע אליו ועוד יותר קשה לשמור עליו. ופה מתחילה משימה חדשה. וזה קשה לי. כי אני מפחד שזה לא ימשיך, מפחד שאני לא אגיע לאותו ריגוש ביצירה, שאני אאבד חשק. ויותר גרוע: שאהפוך לזחוח. אם יש מצבים שבהם אני שחצן, אני ממש לא סובל את עצמי. ברגע שאני מרגיש שהכול טוב ואני פשוט מהמם זה מסוכן".
בינתיים אפללו מנסה לא להסתבך ולחשוב בקטן. הוא עדיין לא עבר למרכז תל אביב אלא מתגורר לסירוגין בגבעתיים, אצל אחותו, ובמעלות. ממגורים בעיר החטאים הוא נמנע, בשלב זה, גם מסיבות כלכליות וגם מסיבות מנטליות. "תל אביב איימה עליי בהתחלה", הוא מודה, "אבל עכשיו ההורים שלי קנו לי ג'יפיאס במתנה ליומולדת, ופתאום היא נראית פחות מאיימת. אני מתחיל לתפוס את העושר התרבותי שיש בה. שלא לדבר על זה שנהיה לי המון זמן פנוי, כי אני כבר לא הולך לאיבוד כל הזמן".
שירי האלבום השני שלו כבר נמב צאים במצב מתקדם וגידור, במקביל, מספר שהוא מקבל מיילים וטלפונים מקהילות יהודיות באוסטרליה ובארצות הברית עם תחינות נרגשות שאפללו יקפוץ להופיע אצלם.
כל זה טוב ויפה אבל אפללו, אם אתם שואלים אותי, מרוכז בינתיים בכלל באהבה הטרייה שלו. הם הכירו כשהיא הייתה מלצרית בפאב בצפון ונהיו ידידים טובים. שניהם היו תפוסים, התפנו באיזשהו שלב והידידות עברה הסבה לרומן. "בענייני זיווגים ואהבה אני אחד שמאמין בגורל", אומר אפללו.
מה אתה מחפש אצל מישהי?
"קודם כול, הדדיות. מישהי שלא תיקח אותי כמובן מאליו. מישהי בלי משחקים. אני לא אוהב משחקים, כי זה לא אמיתי. שתהיה עמוקה, שתבין על מה אני מדבר. שתשמע את השירים ולא תהיה אדישה. שתשאל אותי על מה כתבתי ולמה. והנוכחית עושה את זה כל הזמן. מישהי שתקשיב למילים".
גם בתחום הזה העסק הופך למורכב. יותר ויותר בחורות מבחינות עכשיו באפללו, שמעיד כי היה ילד שהרגיש במשך שנים רבות חסר ביטחון בנוגע למראהו החיצוני שלו. לפני מערכת היחסים הנוכחית, ניהל רומן עם קארין מגריזו, וכשתועדו בטורי הרכילות, נתקף בהלם מוחלט.
עכשיו, לאט לאט, נדמה שאפללו מפנים את מעמדו החדש ומנסה למזג אותו לתוכו בלי ללכת לאיבוד. הוא עובד על עצמו, אבל ניכר לעתים שהוא מבוהל. מפחד שהמקורבים יעטפו אותו בזיגוג מסוכר ומסמם של שקרים ואגו מנופח. אבל במבט מהצד, לא נראה שיש לו באמת מה לדאוג. ללחם אחיד יש תמיד קהל לקוחות אדיר, נאמן ואוהב. אם הוא ימשיך להישמע למצפן של הלב הענק שלו, ולא ינסה להפוך ללחמנייה מפונפנת עם אגוזים וצימוקים, הוא יהיה בסדר גמור.
נא להמתין לטעינת התגובות
