והזוכה באוסקר ההולנדי היא: דנה
הבמאית דנה נחושתן, שעזבה את הארץ לפני 32 שנה, הופתעה מהחיבוק העולמי לו זכתה לאחר שסרטה האחרון זכה באוסקר ההולנדי. "שנות ילדותי בישראל הכתיבו את מרבית הסוגיות שבהן אני עוסקת"
דנה נחושתן צילום: מרלין לימינג פילם
זה לא שנחושתן (38) מתנערת משורשיה הישראליים, אלא שהבמאית, שהפכה בעשור האחרון לכוכבת גדולה בעולם הטלוויזיה והקולנוע ההולנדיים, מבקשת להזכיר במקביל גם את חייה העכשוויים. "אני מבקרת בישראל מדי שנה כי האחים שלי גרים שם עד היום", היא אומרת, "אבל אני חיה היום בהולנד. מצד שני, אני מרבית הנושאים שאני רגילה לעסוק בהם ביצירותיי נובעים משנות ילדותי בארץ. ההתמקדות שלי בהגירה ובאיסלאם, למשל".
"דוניה ודסי", שיוצג בפסטיבל סרטי הילדים בסינמטק תל אביב בסוף החודש, הפך לשובר קופות בהולנד אחרי שהחל בכלל כמיני-סדרה טלוויזיונית. "תכננו לצלם סדרה בת שבעה פרקים על חברות עמוקה בין ילדה מרוקנית בת 15 לחברתה ההולנדית", מספרת נחושתן, "ניסינו לתקוף שם את הנושא של הבדלי תרבויות, והמון אנשים אהבו את זה. הבנו שיש פוטנציאל לעוד עונות וככה במקום שבעה פרקים הגענו ל-19 ולבסוף גם לסרט באורך מלא".
סרט ילדים על התמודדות עם הבדלי תרבויות. נשמע כמו משימה מורכבת.
"יש הרבה סוגיות מורכבות בסרט. הילדה המרוקנית אמורה להתחתן עם אחד האחיינים שלה והשנייה נכנסת להיריון ולא יודעת אם היא רוצה ללדת או לא. אבל השחקניות מתוקות בצורה שלא תיאמן והצליחו להתמודד עם האתגר. אומרים לי שגם גדולי הציניקנים לא יכולים להתנגד להן. ברגע שמדובר בבעיות הכי גדולות, כל אחד יכול להתחבר לזה. חוץ מזה, כולם היו רוצים חברות כאלה".
הולנד בפרט ואירופה בכלל מתמודדות עם מתח עצום בכל הקשור להגירה. לא חששת שהחומר הזה ירחיק את הצופים?
"כל העבודות שלי מהעשור האחרון עוסקות ברמה כזו או אחרת בעניין של הגירה. דווקא ב'דוניה ודסי' החלטתי שאני לא רוצה לעסוק בזה באופן ישיר. אולי מהסיבה הזו זה התפרץ החוצה הרבה יותר חזק. הרי ילדות רגילות לא באמת יושבות בבית ומתעסקות בפוליטיקה - הן מדברות על בנים ועל מי יוצאת עם מי. בהולנד זה בהחלט היה נושא לדיון, אבל בסדרה עצמה, הבעיות עלו רק ברקע".
המבקרים שלך טוענים שציירת תמונה מתקתקה מדי, שלא משקפת מציאות חברתית עגומה.
"אני חושבת שכל עוד אני יוצרת קולנוע עלילתי, אין לי מחויבות לצייר תמונה מדויקת. חוץ מזה, אני מאמינה שבעזרת חברות אפשר לפתור המון בעיות".
ומה עם ישראל?
כמי שמחוברת לישראל, חשבת פעם לעסוק בקונפליקט הישראלי-פלשתיני?
"בהחלט חשבתי על זה. הבעיה שלי היא שרגילים לצייר את הנושא הזה בשחור-לבן, אבל אני תמיד מעוניינת לבחור את שביל האמצע. ישראל תמיד מעלה אסוציאציות קשות במהדורות החדשות, אבל אני יודעת שזה לא ככה. חוץ מזה,
כבר עשיתי סרט כזה כשהייתי סטודנטית ואפילו שיחקה בו מיכל זוארץ, כשהיא עוד הייתה ממש קטנה. זה היה סרט סטודנטים והיה שם סיפור אהבה בין מיכל ובין שחקן ערבי. הסרט אפילו היה מועמד לאוסקר של הסטודנטים".
יוצא לך לראות סרטים ישראליים?
"אני נורא מתביישת, אבל לא ממש. אני יודעת שיש לכם סרטים מצוינים בשנים האחרונות, אבל האמת היא שאני בכלל לא מספיקה לראות סרטים. עד היום עשיתי שני ילדים ושני סרטים, עכשיו צפויים לי עוד 90 ימי צילום בפרויקט חדש. אין לי יותר מדי זמן פנוי, לצערי".
אז איך בכל זאת ההרגשה להיות נציגת הולנד לאוסקר?
"האמת שאני מאוד גאה ובעיקר שמחה, כי אני יודעת שזה יעזור לו להגיע להרבה בתי קולנוע בעולם. הוא כבר הספיק להיות בכל מיני פסטיבלים כמו ברלין, מונטריאול וסרייבו, שם הוצג בפני קהל מוסלמי-דבר שהיה נורא חשוב לי. אני שמחה שהולנד גאה בסרט הזה ואני יודעת שגם האמריקנים מאוד מחבבים אותו, אבל צריך לתת לזמן לעשות את שלו, אין לדעת מה יקרה".
נא להמתין לטעינת התגובות
