הרטוריקה התפגרה: פק"ל רמטכ"ל
במסיבת העיתונאים שכינס אתמול המועמד מופז, לא נשמעו הסברים טובים יותר לכשירותו לתפקיד, מלבד העובדה שהוא היה רמטכ"ל. וגם: על "שיחת נפש" עם יורם יובל, שעלתה אתמול לשידור, עם שלל קלישאות מחדר הטיפולים
מסיבת עיתונאים, ערוץ 1
בעוד שבוע וחצי תלך מפלגת השלטון שלנו לפריימריז. לכאורה, אלה אמורים להיות ימים דרמטיים: ראש הממשלה המכהן צפוי לנטוש את תפקידו על רקע אישומים חמורים, מביכים, ומפלגתו בוחרת מחליף. אמורים לכאורה. כי הציבור נואש מהפוליטיקה. היא כבר לא משמשת כרכיב משמעותי בחייו. מה כל זה משנה כאשר כולם גנבים וקומבינטורים, אומר לעצמו האזרח האדיש, ולוטש עיניים ברוב עניין במישהו ששוטף כלים בתוך הווילה של "האח הגדול".
בעוד שבוע וחצי תלך מפלגת השלטון לפריימריז, וקשה למצוא מישהו שיודע לומר מה מבדיל בין ארבעת המועמדים (כן, אחת מהם היא אישה וזה אכן הבדל - ומה חוץ מזה?). מה הם רוצים, מעבר לשאיפה לכהן כראש ממשלה? מה יעשו עם הפלשתינים, הסורים, האיראנים והמקרר הריק? הדרך הקלאסית, הנהוגה בדמוקרטיות רבות, היא עימות משודר.
בואו נראה מה יש לכם לומר להגנתכם, זה נגד זה, ואולי נחליט. לא אצלנו. כאן, המנהיגים בפוטנציה אוהבים למלא בצייתנות אחרי הוראות יועציהם: אל תתעמתו. אל תאמרו בתנאי לחץ דברים שעלולים להכשיל אתכם. בעצם, עדיף שתסתמו.
הערוץ הראשון, ייאמר לזכותו, לא הרים ידיים. הוא ניסה למצוא פשרה, דרך שבה בכל זאת יוכלו שניים ורבע המתעניינים בפוליטיקה להבין מי הם מופז, לבני, שיטרית ודיכטר. והפשרה היא עימות בשיטת הסלאמי: בכל יום יתראיין לבדו מועמד
שאול מופז הגיע ראשון, ומול מנשה רז ואיילה חסון, אמר בערך כך: ראש ממשלה בישראל חייב להיות רמטכ"ל, ואני הייתי רמטכ"ל. אז תסמכו עלי, יהיה בסדר. שאלות נשאלו, גם על ענייני היום (המלצת המשטרה להגיש כתב אישום נגד אולמרט, החלטת הממשלה לאמץ את הצעת החוק של פרידמן), וחסון אפילו פרצה בצחוק מלגלג מול תשובותיו החמקמקות של מופז, וזה שעשע מאוד גם אותו. אבל כך זה נחתם: את מה שיש לי לומר אומר פעם, אם ארצה, ובינתיים אשאיר אתכם עם המחשבה הזאת - אני הייתי רמטכ"ל, ואתם וציפי לא.
אז לא רק הפוליטיקה מתה. התפגרה גם הרטוריקה. וזה כבר מעציב במיוחד. אפשר ללעוג למערכת הבחירות האמריקנית. על כך שאת הדמוקרטים מנהיג דוגמן כריזמטי אך חסר ניסיון. ושהרפובליקנים שלפו מאלסקה הנידחת איזו תמהונית שאוהבת לקטול דובים. אך בסופו של יום, הם מדברים שם. הם נואמים לאומה, ואנשים מקשיבים לדבריהם. ומנתחים אותם, והשפעתם המיידית על דעת הקהל נמדדת בדייקנות.
וציידת הדובים המוזרה, אתה יכול להצטמרר ממנה או לא - אבל יש לה עמדות ברורות, ומרכולתה הפוליטית ניצבת על המדף גלויה לעין כל. אבל עזבו, מה הם מבינים האמריקנים הסתומים האלה. רמטכ"ל הם היו?
פרופסור יורם יובל מביא אל תוכניתו את המוניטין המקצועי שלו: כמעט אחרון המוהיקנים של הפסיכואנליטיקנים המנהלים עם המטופל שלהם תהליך ארוך ואיטי ויסודי. על כך בנויה הצלחתו הגדולה. אך התוכנית "שיחת נפש" היא הדבר הרחוק ביותר מתהליך ארוך ויסודי.
באולפן מארח יובל דמויות ידועות - אמש היתה זו שרה אנג'ל - ובטיפולון של חצי שעה רצות-נדחסות להן כל קלישאות המטפל-מטופל האפשריות. "אבא היה...", אומר המטופל. "אתה תקוע בילדות", אומר המטפל. "אמא היתה...", משיב המטופל. "אתה תינוקי", מתריס המטפל.
מרפרף, שיטחי ואפילו לא מעניין דיו כדי לספק את יצר המציצנות, שכן כיום הכל פתוח וגלוי למגגל, גם בלי צורך במטפל.
נא להמתין לטעינת התגובות
