השמש הנצחית של בריאן ווילסון
הביץ' בויז היו סמלה של אמריקה היפה והאופטימית. באלבומו החדש, "that lucky old sun", רותם בריאן ווילסון את הרוח האופטימית הזו לצלילת-עומק מוזיקלית משובחת
עם כל הכבוד - ויש כבוד - לרצף אלבומי הסֶרפינג העליזים של תחילת שנות השישים, הפסגה המוסיקלית האמיתית של מנהיג להקת הביץ' בויז היא ללא ספק אלבום המופת "פט סאונדס" מ- 1966. למסגר את ווילסון בזיכרון רק כנער החופים האופטימי מקליפורניה זה בערך כמו להתייחס אל הביטלס כאל רביעיית צעירים מעונבים מליברפול שעושה רוק'נרול טוב, ולשכוח לחלוטין את "סרג'נט פפר" ומה שבא אחריו.
אני נדרש לבחינה הביקורתית הזו לא כדי להוכיח אלא כדי להזהיר: לבריאן ווילסון יש אלבום חדש ומצוין. אלבום שמתחילתו ועד סופו מצדיק את היומרה והשאפתנות שניכרות בו. אז מה הבעיה, אתם שואלים? הבעיה היא שהוא זרוע מוקשים נוסטלגיים בדיוק מהסוג שתואר לעיל: ים, שמש, קליפורניה ומנות גדושות של אופטימיות מדבקת.
מי שלא ייזהר ימצא את עצמו נופל הישר אל תוך בור ספיגה מלא מיץ נוסטלגי סמיך במיוחד. המיץ, אגב, טעים מאוד. זה מתחיל בעטיפה: כתום גועש, תפוזים וכלניות. מחווה מובהקת לאומנות סיקסטיז סירופית-מתקתקה, כמו גם לטכניקת השכפול של אנדי וורהול.
זה ממשיך בשם האלבום ושיר הנושא שלו, “That Lucky Old Sun”, מעין גרסת כיסוי לפזמון ישן של לואי ארמסטרונג מ- 1949, שגולש באלגנטיות אל תוך קצב סוחף ברצועה ששמה “Morning Beat”. שלא תהיה לכם טעות: כל המוקשים הונחו שם בכוונה. האלבום הוא נוסטלגי במוצהר, אך מי שיתמקד רק בפן הזה שלו
בריאן ווילסון עצמו סיפר שביקש באלבום "לתפוס את האווירה של דרום קליפורניה ולוס אנג'לס בשנות החמישים והשישים".
הוא אומנם עושה את זה, אך גם הרבה יותר: המילים השנונות ומלאות החיות שחיבר עבורו סקוט בנט ("השמש מבעירה חור דרך האובך של שש בבוקר / מגבירה את הווליום ומשוויצה בקרניה") משתלבות עם הלחנים והעיבודים הפנומנאליים של ווילסון לכדי יצירה סמי-אוטוביוגרפית בעלת איכויות של אופרת רוק. כמו כל אוטוביוגרפיה טובה, היא כוללת לצד הניצחונות הגדולים גם את רגעי השפל.
ב- “Midnight's Another Day”, אחת הרצועות המוצלחות אך גם הקודרות יותר באלבום, מתאר ווילסון את ימי הבדידות שלו בתחילת שנות השבעים והשמונים, בהם שקע בהתמכרות לקוקאין ואכילת יתר וכמעט שלא יצא מחדרו: "כל הקולות, כל הזיכרונות, גרמו לי להרגיש כמו אבן ... אבוד בחשיכה / ללא גווני אפור / עד אשר גיליתי / שחצות הלילה הוא יום נוסף". ואולי כאן, בתובנה הזו, טמונה הגדולה של ווילסון.
אחרי הכל, מה שהפך את הביץ' בויז לסמל של אמריקה היפה, הצעירה, זו שצופה מערבה, היא האופטימיות הבלתי-מנוצחת שלהם. בכישרון שאין שני לו, רותם ווילסון את הרוח האופטימית הזו לצלילת-עומק מוסיקלית שלא תבייש גם את גדול הפסימיסטים.
נא להמתין לטעינת התגובות
