פרק מתוך "מים שאין להם סוף" - מיכאל שיינפלד
ב"מים שאין להם סוף", ספרו החדש שיצא בהוצאת ידיעות ספרים, מנסה מיכאל שיינפלד לגלות לעולם את עולמם של אנשי ישיבות ההסדר
מים שאין להם סוף צילום: עטיפת הספר
באמצע הפרק, אף שהיה מותח מתמיד, לכדה אותי בהלת פתאום ודמעות של ממש נקשרו בעיני. "אני חייב להתקשר הביתה," אמרתי לנועם, מסתיר את עיני.
עיניו רותקו למרקע. "חכה לסוף הפרק, אתה לא רואה איזה מתח?"
היה מרדף מכוניות. אני זוכר מכונית שחורה גדולה נוסעת בפראות, חורקת בסיבובים ולא מצייתת לרמזורים אדומים, גלגליה כמעט נעקרים ממקומם. ניידת משטרה מהבהבת רדפה אחריה ובמהלך המרדף המהיר מכוניות אחרות איבדו שליטה, משאית תרנגולים התהפכה והתנגשה במְכלי צבע וכל המסך התמלא בנוצות ובקרקורים מבוהלים של תרנגולות צבועות.
"אני חייב להתקשר הביתה," התחננתי.
נועם נעץ בי מבט זועם והחזיר פניו אל המרקע, שאקדחים כבר היו שלופים בו. "לך למטבח, יש שם טלפון."
הרמתי שפופרת. חייגתי. שמחתי שאני לבדי במטבח ושהטלוויזיה מרעישה, כך שנועם לא יוכל לשמוע אותי.
"אבא..." התפרצתי בבכי.
"מה קרה, יאיר?" קולו היה חרד לרגע.
"חזרנו מהגינה וראיתי טלוויזיה..." קולי נשטף דמעות.
"נו, אז מה?"
"עוד לא שמעתי הבדלה אז עדיין שבת וראיתי טלוויזיה." דמעה אחת כבר נתלתה בתחתית הלחי ונשרה אל הרצפה.
"יאיר, תירגע, לא חיללת שבת. מזמן כבר חושך בחוץ, שבת יצאה לפני שעה לפחות. עוד מעט תבוא הביתה ונעשה יחד הבדלה."
"אז מה אם חושך, אני לא שמעתי הבדלה אז בשבילי עוד שבת!" התעקשתי.
אבא הבין שיהיה מסובך לשכנע אותי בטלפון שלא חטאתי. "תגיד שלום לחבר שלך ורד למטה. אני בא לאסוף אותך בעוד שתי דקות."
חזרתי לסלון. בדיוק אז חייכו השוטרים כשכבלו באזיקים את הנהג הנמלט. "אני צריך ללכת עכשיו," אמרתי.
נועם היה שקוע במרקע. "בסדר," אמר תוך כדי צפייה.
ירדתי במדרגות ולא במעלית כי עדיין לא שמעתי הבדלה, וגם לא הדלקתי אור בחדר המדרגות, חשבתי: אולי ה' יראה שאני מתחרט שראיתי טלוויזיה לפני שהוצאתי את השבת ויבין שזו היתה טעות, עובדה שמעכשיו אני כבר לא מחלל יותר, אפילו שזה לוקח הרבה יותר זמן לרדת ככה בחדר מדרגות חשוך כשהיד נוגעת במעקה והרגל מגששת אחר מדרגה חדשה. גם למכונית של אבא הסכמתי להיכנס רק אחרי שהסביר לי שהוא זה שנוהג ולו מותר כי הוא כבר עשה הבדלה, והבטיח לי, כמעט נדר לי נדר, שמותר לי לנסוע איתו כי אני רק יושב במכונית ולא עושה שום פעולה שמחללת שבת.
אחרי שראשי הפתילות של נר ההבדלה הקלוע טבלו ביין שנשפך מהגביע המלא, מתסיסים בועות ביין ושולחים לשונות קטנות של עשן, התיישב אבא לידי והסביר שנכון, צריך לעשות הבדלה אבל גם השמים קובעים וזה לא נחשב שחיללתי כי השבת באמת כבר יצאה, תראה איזה חושך מצרים בחוץ.
שנים רבות אחר כך עדיין לא ידעתי בדיוק מה קובע מתי מסתיימת השבת: האם זו תפילת ההבדלה או החושך? האם ההלכה היא שקובעת גבולות בקודש ובחול – כמו
שלימדו אותנו בבית הספר על "שעות זמניות" שהן בכלל לא כמו השעות בשעון – אולי זהו הטבע שקובע, האור והחושך, הזמן והעולם? עד היום לפעמים מתגוששים בי הצדדים, לרגע מתקוטטים, מתווכחים, מתנצחים, ולבסוף אני מרגיע אותם עד שהם מתפשרים, אומרים שהכול נכון, גם וגם, כי גם הם, כמו אבא, לא בטוחים שאפשר להסביר לילד בן שמונה מה קובע את הרגע שבו מסתיים הקודש ומתחיל החול. ואולי לא רק לילד בן שמונה קשה להסביר.
נא להמתין לטעינת התגובות
