מצניעות למגלומניה אצל אברהם טל
שירו של אברהם טל "הזמן עושה את שלו" מציג תפיסת עולם של אדם שראה את האור ובחר בדרך חיים של שמחה והכרת תודה. הקליפ שבכיכובו של טל, לעומת השיר, מציג דמות מגלומנית שמתפקדת על תקן מחליפו של אלוהים. מריצה שורות עם אסוציאציות חופשיות לכתות מדבר יהודה, אמונה באקזיסטנס והטלוויזיה החינוכית
רק אנחנו כמה שיודעים
מה היה שם באמת
בשעות האלה שדיברנו יחד במרתף
לא היה צריך לרחף
כל מילה שנאמרה
היתה אמת שהאירה את הנשמה
לפעמים אני נזכר
איך איך היינו כל השנים
לפעמים המחשבות באות
ולא עוזבות אותי
יודע שהזמן את הריפוי יביא
ומודה על השנים שהייתי שוטה
ואולי גם קצת נביא
השפה העברית המדוברת אימצה לעצמה כמה ביטויים סותמי חורים, כאלה שתפקידם הוא למלא את החלל שנוצר במהלך שיחה כדי להמלט ממצבים של שתיקה. הביטוי "מה אומר ומה אגיד" כמו "נו שויין" או "אז מפה לשם", כל אלה ודומים אחרים נאמרים בלי שום קשר לנאמר לפניהם, ויכולים לשמש כדבק תחבירי בין נושאי שיחה שונים.
השימוש בביטוי "מה אומר ומה אגיד" בשיר הזה הוא מכעיס. אם כותב השיר רוצה להגיד משהו - שיגיד אותו בישירות ואם אין לו מה להגיד אז עדיף שלא יגיד. יש בביטוי "מה אומר ומה אגיד" חוסר דיוק ואצל מישהו שעוד שניה יספר לנו על מפגש יוצא דופן בו ניכר הכח הרב של המילים, הביטוי מעיד על עצלות מחשבה או על עצלנות בכתיבה.
ההתחלה של השיר מעורפלת וסתומה. אפשר ללמוד ממנה שבעבר היתה התכנסות של כמה אנשים. רק אותם אנשים יודעים מה באמת היה שם. החבורה ישבה ודיברה במרתף. החברים כנראה לא עישנו דבר כי לא היה צורך לרחף. המלים שנאמרו בהתכנסות הזו היו חזקות, כל מילה בסלע, כל אחת מלמיליאן. כל מילה היתה מדוייקת והאירה את הנשמה.
הקשר הישיר של רבים מאיתנו עם מה שמכונה "נשמה" מתחיל ונגמר בתחליף למילים "מותק", "מאמי", "אח שלי" או "דוד שלו". מפגשים אנושיים שבהם המילים כל כך מדוייקות עד שהן מאירות את הנשמה הם לא דבר של מה בכך. מעטים מאיתנו מנהלים קשר ישיר עם הנשמה שלנו כחלק עמוק או מהותי בחיי היום יום. ממילות השיר עולה כי נפלה בחלקו של גיבור השיר הזכות לחוויה רוחנית גבוהה. אשריו.
אין צורך להיות בקיא גדול מדי בשירה או בסימבוליזם כדי להבין שמרתף, הנמצא מתחת לאדמה, מסמל מקום חשוך וחלל שהאור בו לא טבעי. המרתף מגן ושומר על יושביו המסתתרים, מתחבאים ומתבודדים ובחוץ שיתהפך העולם, יכולה להיות מלחמה.
התיאור הזה של מקום מסתור ושל קבוצת אנשים שרואה את האור, יכול לעורר אסוציאציות לכל מיני כתות בדלניות. ההיסטוריה המקומית יכולה לרפרר לכתות מדבר יהודה, במאה הראשונה והשניה לפני הספירה, שקיבצו אליהן אנשים שנמנעו מהבלי העולם, הרבו להיטהר, למדו ביחד, ראו את עצמם כחוד החנית של עם הנבחר והכינו את עצמם למלחמת בני האור בבני החושך. הם, כמובן, היו בצד של האור.
שהייה של זמן מה במקום מנותק מהעולם יכולה לייצר כמה תובנות על החיים ולא רק אצל מסטולים או סגפנים. אחרי תקופת דגירה משותפת של צמיחה וגדילה אפשר לצאת מהמרתף כמעט כמו מהמערה של אפלטון, לשפשף את עיניי החפרפרת שהתרגלו לאפילה, להיחשף לתאורת יום טבעית ולהגיד בצניעות מכירת תודה "בוקר טוב עולם". האפשרות הקיצונית האחרת היא לצאת ממחשכים, להסתנוור מהאור, לרטון ולפלוט בנבזיות שונאת אדם "שיישרף העולם".
אברהם
"הזמן עושה את שלו" הוא משפט תנחומים מקובל שנאמר אחרי פרידה, בעקבות אובדן, בנסיבות של אבל, או ברגעי צער. כשמישהו שמייח, אין צורך להבטיח לו משהו שנשען על פני מושג לא נתפס ולא מוגבל, של זמן. אנשים שמחים לא צריכים משענות, חיזוקים או נחמות. טוב להם עם עצמם. אשריהם.
האושר הוא משאת הנפש של ההומו סאפיאנס בעולם המערבי, זה שרודף אחרי סיפוקים מהירים ומבצעים מדהימים במחירים מצחיקים. האושר גורם לתחושת חיות. הוא מפזר תחושה נעימה ועוטפת וידיעה שהחיים האלו שווים משהו. מורים רוחניים יגידו שהחיים הללו שווים גם בלי להיות נון סטופ מאושרים. הם בעלי ערך מעצם היותם חיים.
יש מעט מאד אנשים שמסוגלים לתחזק ולשמר לאורך זמן אושר ושמחה. טל, מחבר השיר, בחר בשמחה ובחר לקבל את מה שהאל יביא. במקביל, כדרכם של אחדים מאלו שגילו פתאום את האור, הוא מתחיל להתבלבל.
הזמן עושה את שלו
והוא מזור לכל שכואב
אם לאלוהים לקח שישה ימים
לברוא את כל מי שיש כאן
מי אני שאמהר ואנסה לשנות את הכל
כי הכל קורה ממילא בתחושה כזו
שכל דבר בא במקומו
הבלבול מתחיל בכך שטל מציג את גיבור השיר, כנראה הוא עצמו (לפי הקריצה הפנימית לימים בהם היה שוטה ונביא), כמי שלקח על עצמו דרך של בעל אמונה, כזה ששמח בחלקו ומודה לאל על כל מה שהוא נתן וייתן. רק שהצניעות המצופה מאדם כזה האמורה להיות חלק מיראת הכבוד שהוא רוחש כלפי בורא העולם, הופכת למטרידה כשצופים בקליפ הנלווה לשיר.
כה שמח להמשיך
להתחיל מחדש את הכל
כה שמח להרגיש
כמה אהבה יש עוד לגלות
והמתנות בדרך הן כה רבות
מלאכים שמתגלים מתוך האנשים
לפעמים אני נזכר איך היינו כל השנים
לפעמים המחשבות באות ולא עוזבות אותי
מרגיש כבר איך הזמן את הריפוי מביא
ושמח על הבחירה שבידי
ועל כל מה שהאל מביא
הזמן עושה את שלו...
עם לוק של מורה לפיזיקה בטלוויזיה החינוכית בשנות השבעים, טל נראה כמדען שבלחיצת כפתור אחת ובהינף יד ביכולתו ליצור עולם, להעניק חיים וליטול אותם. ההבדל בין היוצר הגדול ליוצר הקטן מטושטש לגמרי בקליפ. הלוקיישן בו ממוקם טל הזמר הופך אותו למעין עומד במרומים, עורך-על של פריימים רצים המדגמנים בזה אחר זה את יפי הבריאה וביניהם כמה מקטעי דימויים קצרים על יכולת ההרס של האדם. טל נראה כמנהל הפרוייקט הגדול מכולם, כבורא צבאות העולם - צבא השמיים, צבא היבשה וצבא הים. אלוהים אדירים.
כותב השיר שהוא גם כוכב הקליפ, מתנהג כשתי ישויות נפרדות באי התאמה שיכולה ליצור אצל המאזין או הצופה חוסר נחת מטרידה. אם כותב השיר מודה לפני מלך חי וקיים שמדי בוקר מחזיר בו את נשמתו בחמלה, אם הוא מאמין לאקזיסטנס, מתמסר ליוניברס, מדליק קטורת לשיווה, או מכבד את הרוח הגדולה, הרי שהיה ראוי אם במקביל כוכב הקליפ היה יודע את מקומו ושומר על מידה של ענווה.
הפילוסוף והמשורר שלמה אבן גבירול, ניסח את העמדה הראויה של מאמין כלפי האל, בפיוט שנכתב לפני כאלף שנה: "שְׁפַל רוּחַ שְׁפַל בֶּרֶךְ וְקוֹמָה / אֲקַדֶּמְךָ בְּרֹב פַּחַד וְאֵימָה / לְפָנֶיךָ אֲנִי נֶחְשָׁב בְּעֵינַי / כְּתוֹלַעַת קְטַנָּה בָּאֲדָמָה". העמדה שמציע איבן גבירול שונה מזו המוצגת בקליפ של "הזמן עושה את שלו". מהקליפ המגלומני נדמה כי טל אמנם כבר עשה כברת דרך ויצא מהמרתף שבמעבה האדמה, אבל עדיין רחוק שנות אור מלתפוס את עצמו כתולעת קטנה.
נא להמתין לטעינת התגובות
