אלון נוימן חשוף
על המסך הוא בדרך כלל ליצן, אבל בחיים אלון נוימן הוא פילוסוף כבד ראש, שנלחם בעצמו כדי ליהנות מהרגע רגע לפני שהוא הופך לאב בישראל הוא משתף את ליטל בית-יוסף בתובנותיו ("לאף אחד לא אכפת ממך"), באהבתו לעלמה זק ("כל השריטות היו אצלנו בחוץ, מההתחלה") ובשבחי האבהות המאוחרת ("שמח לדחוף את הילד שלי בעגלה ולא להפך")
אבל נראה שנוימן בדרך למשול בקליפורניה. אחרת איך תסבירו את העובדה שמרגע שראה את הפס הכחול, ובשנייה שהוחלט בעקבותיו לעבור לדירה חדשה-כל מה שהטריד את מנוחתו זה להישאר קרוב למאפייה הקבועה של הפוקצ'ות? "אני מת על המאפייה הזאת", הוא מרחרח את הבצק.
"עכשיו, כשחיפשנו דירה, אמרנו מה נעשה, נבוא עד לפה בשביל לחם? הלכנו לראות בתים במושב, אבל בכל פעם שחזרנו לתל אביב הרגשנו הקלה. ים, חברים, מאפייה, זה חשוב". בכך מוכח הכלל הראשון של כל גניקולוג: הדרך ללידה רצופה בפחמימות. אבל זאת לא הסיבה היחידה שגורמת לי לחשוד שלנוימן יש רחם.
אלון נוימן, 41, הוא אמנם שחקן תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה עסוק, מתופף מוכשר ("מיומנה") ובן זוגה של עלמה זק כבר ארבע שנים, אבל יותר מכול הוא נחשב לאינטלקטואל קשוח וקצת פלגמטי. הוא היה הנבל הבוגדני ב"מילואים", הקומיקאי הבריטי הקריר ב"של מי השורה הזאת?" ומנכ"ל מהדורת החדשות הנעבכי ב"חשופים", הטלנובלה המצוינת של הוט שעונתה הראשונה תסתיים בשבוע הבא.
חוץ מזה יש לו רקורד של תיאטרון צה"ל, לימודי משחק בניו יורק ובלונדון וכמעט עשר שנות ראיונות ריקים שבכולם הוא חוזר על שתי פראזות בלויות: "אני מאוד אוהב את עלמה, היא כזאת מוכשרת" ו"אני לא יכול לבחור בין קולנוע, טלוויזיה ותיאטרון".
זה מעצבן, כי אין שום סיכוי שהגבר המהורהר והממזרי שבולס קרעי פוקצ'ות מולי הוא אותו הקרקר היבשושי שמצטייר במגעיו עם התקשורת. מה קורה שם, במנ עבר המתעתע הזה בין נוימן של המציאות לנוימן של הממלכתיות, ואיך הפער הוא קיצוני כל כך? זאת הטלנובלה, ששחררה אותו, או הקרואסונים? "זה כי בראיונות בדרך כלל שואלים דברים נורא מסוימים", מנמק נוימן בתסכול גלוי. "לא באמת מעניין אותם מי אתה, נכון? בואי נהיה כנים. את יודעת מה? בואי נשים דברים על השולחן".
בוא .
"עיתונאים, לא מעניין את התחת שלהם מי אתה. גם העורכים, לא מעניין את התחת שלהם מי אתה. מעניין אותם למכור עיתונים. מעניין אותם למצוא סיפורים שהם חושבים שאנשים יאהבו לקרוא. אני, בחוויה שלי, ובראיונות שלי שאני קורא, אני מתגונן. אני הכי חסר מגננות בחיים, ואז אני בא לראיונות ואני אומר את מה שאני אומר רק כי אין ברירה, ואף אחד לא ישכנע אותי אחרת".
למה?
"לא רוצה, לא רוצה, כי אני יודע מה מחפשים. והרבה פעמים יכול להיות שהפסדתי דברים בחיים שלי כי אני לא משחק את המשחק. אני לא מספק את מה שנורא רוצים. את יודעת, כל ה'בוא נתפוס אותו במערומיו'".
זה בטח ההורמונים, אבל בלי לשים לב, זה הרגע שבו נוימן מחליק בטבעיות למערומים הארורים שלו. הלכה הבעת הבגט המפוהקת, עכשיו זמרת האופרה המפוטמת שרה. והיא מנפצת קריסטלים. "אני אתן לך דוגמה", הוא מתלהט.
"אתמול עלמה ואני השתתפנו במשהו של גרינפיס, וראיינו אותנו לערוץ 2. ובאמת, באנו לעזור לקמפיין למען משהו שאנחנו מאמינים בו. הקונספט היה מעניין. שאני, כ'סלבריטי'", הוא מגלגל את עיניו בהתרסה, "בא ואומר לך 'תביאי לי חתימה'. עזבי אם אתה מאמין שאתה יכול לשנות או לא, ביקשו, אני יכול לעשות אולי משהו? סבבה. אבל בכל הראיונות מה שאלו אותנו?".
מה?
"על ההיריון. אז אני אומר לך, למה שאני אשתף פעולה עם זה? הם לא יכולים לשנייה אחת לעזוב את זה? אנחנו באנו לעשות קמפיין לגרינפיס, לא באנו לדבר על הלידה. מה הקטע שלכם?".
מה הקטע שלכם? באתם לספארי של סלבז, ידעתם שהכול כלול.
"כן, אבל בסדר, לא אני ולא עלמה מיתממים, אנחנו אנשים ש'רואים אותם על המסך'", עוד גלגול עיניים דרמתי, "אנשים סקרנים ורוצים לדעת, סבבה. אבל אתה אומר, כמה זה משחק תפקיד בחיים שלי? וזה לא משחק תפקיד בחיים שלי. אם מפרסמים דברים על החיים שלי, כמו היריון, בתקופה שהאישה בחודש השלישי של ההיריון, זה נראה לי לא לעניין, לא יפה. לא יודע איך גילו את זה".
שיט , יש לך חפרפרת?
"איך אני יכול לדעת? מי שידע זה רק חברים קרובים מאוד ומשפחה. תראי, הם היו מתקשרים אחת לכמה זמן לברר. ומספיק שתהיי חברה ואני אתקשר אלייך כעיתונאי ואגיד לך 'מה נשמע? יואו, שמעת שעלמה ואלון בהיריון? איזה יופי, נו, מה התגובה שלך?', וזהו . עכשיו, הם לא יודעים! בגלל זה אני לא אוהב לדבר.
אם הייתי יודע שאנשים באים ממקום טוב, אז בכיף. אבל אני אומר, רבאק, כולם יודעים שבהתחלה זה עדין ולא יודעים מה הולך לקרות, ומה שחשוב להם זה להיות הראשונים לפרסם. לא באמת רואים אותך. לא באמת אכפת לאף אחד ממך, וזה בסדר, אני לא נאיבי. לכל אחד יש אינטרס מאחורי מה שהוא עושה. אין אמת".
זה משפט נוראי.
"תראי, אם את מסתכלת על המשפט הזה בצורה הכי שטחית, זה נראה כאילו אוי, איזה מסכן אני, אוי, לאף אחד לא אכפת ממני. אבל אם את חושבת על זה באמת - חוץ מההורים שלך, ואולי האהוב שלך - זה נכון. ואני מנסה להכיל את האמירה הזאת ולחיות איתה בשלום, כי ההפוך של זה, זה כשאתה מסתובב בעולם ואומר 'לכולם אכפת ממני', ואז האגו שלך מתנפח.
אם לכל אחד אכפת ממך, אז ברגע שאתה לא מקבל את הדבר הזה, אתה אומלל. אבל מצד שני, הרגשתי הקלה. כי וואלה, כולם יודעים ולא צריך להסתתר וזה נורא
יעשו. מתלהבים ממך יותר מאז שנהיית האיש שנוגע בה? "לא, לא. אני לא חי את המחשבות האלה. תמיד היו לי בנות זוג שנראות מעולה. תמיד, תמיד, תמיד". די. "תמיד! בנות חולות עליי. לא יודע למה, תשאלי אותן. בואי נגיד, איי דידנט גו גט איט, זה קרה. זה מפתיע אותך, אני רואה. למה? תהיי כנה, נראה אותך".
הנה מה שנוימן רוצה לשמוע, את מה שכולם אומרים. שהוא ועלמה זה כמו הזוג ההוא מנוטרדאם, ואיך קוואזימודו כמוהו כבש את לבה של האיזמרלדה של הפריים?טיים. כולנו חונכנו על אגדות פוטוגניות שבהן ברבי לעולם תתאהב רק בקן, וגם אם הנסיכה תנשק צפרדע, הוא בחיים לא ישריץ לה ראשנים בביצה אלא יהפוך לנסיך.
זה חוק שעובד על יפות, על מצליחניות, על מצחיקניות, ומאותה הסיבה אנחנו מעדיפים את המיה דגן שלנו כרוכה על ויקינגי ייצוגי כמו גיא המאירי, הרבה יותר משאהבנו אותה עם האקס שלה, יוסי מרשק. זוגות לא מתואמים שכאלה מיד הופכים אותנו לחבורת צ'ירלידריות שיפוטית. ככה זה, לא מסתדר במוח האנושי, האנורקטי ומוכה הווג שלנו, לחשוב שלאהבה אין באמת פנים.
וכרגיל, המבוכה היא שלנו. כי האמת היא שנוימן מפוצץ בקסם, יש לו הרבה יותר ממה שיש לאלף פרזנטורים של ג'יפים. הוא אינטליגנטי, הוא שנון, הוא רגיש, והכי חשוב, הוא לא מתבייש להפגין טוב לב, מה שאוטומטית עושה אותו סקסי. "הכי קל לרדת על גוד גאי, לא?", הוא אומר. "זו לא תכונה שמעריכים פה. אבל אני גוד גאי. בואי נגיד, אחד שהלב שלו והפה שלו שווים. את לא מתה על גוד גאיז, אני רואה עלייך".
לא נכון. צריך להתאמלל מספיק בשביל להבין שכדאי לבחור בגוד גאיז, זה כל מה שאני יודעת.
"וואו. איזה מקום את באומללות?".
מתקדם . אתה?
"אני עובד על עצמי. 'ימימה' שלוש שנים, טיפולים, עניינים. אני דווקא אופטימיסט נורא גדול, אחד שהולך ועושה, עשיתי הצגת יחיד, אני עושה פרויקט מערכונים בנענע 10 עם דרור קרן, אני הכי מאמין. מצד אחד יש ביטחון, מצד שני אתה פוחד, וזה לא ספציפי.
זו מין רוח שנושבת מאחורה, זה לא משהו רציונלי, אבל לא הכול בסדר. החרדה הכי גדולה, בעיקר, זה מה יהיה. איזה בזבוז זמן. זאת בעיה, לחיות בעתיד. אבל כולנו חיים בעתיד, מי חי בהווה? את חיה בהווה?".
לא, אבל שמעתי שמתרוצצים כאלה שרוצים להיות דולפין וצועקים "תזרמי, תחיי את הרגע!".
" לא הייתי רוצה להיות דולפין, אבל בהחלט הייתי רוצה ללמוד לחיות את הרגע. יש לנו כזה מוח מפותח, שאנחנו מתעסקים ביותר מדי דברים שאין לנו שליטה עליהם.
את יודעת מה הכי נורא? שבגיל צעיר מאוד אומרים לך שאתה נורא מוכשר. אחרי זה אתה כל הזמן צריך להוכיח, אתה אומר לעצמך פאק, אני לא מבין, ואתה מתרחק מהחיבור שהיה לך כשלא ידעת מה הוא, שהוליך אותך כשעשית את הבחירות האלה.
בגיל 20 ומשהו נבחרתי בפרויקט בעיתון לשחקן הכי מצליח, ודי, שמים עליך תווית. אחרי שאתה מאבד את הקשר למה אתה באמת, ואתה נכנע לרעש מסביב, אתה סובל. ברגע שאתה שם יעדים ספציפיים, אתה אומלל. כשאתה יותר צעיר, אתה לא רואה את המכשולים, ואם יש מכשול אתה עובר דרכו. אבל כשאתה מתבגר אתה לא מאמין שיהיה בסדר. אם אתה סומך על זה שיהיה בסדר, בורכת. סמוך על זה שזה לא בידיים שלך תמיד, לא באמת. למה הפרצוף שלך כל כך מדוכא?".
כי זה פסימי, ונדמה לי שמזה התחלת.
"אני מאוד אופטימי, זה מאוד משמח אותי, כי אני לא חושב שיש אופציה אחרת, בכל אופציה אחרת המשוואה בסוף היא באסה. תדעי לך שהשיחה הזאת רק מחזקת אותי. בואי נחשוב רגע בקול רם, אתה רוצה לדעת מה יהיה. זה משפט הגיוני? זה נשמע לך הגיוני, הרצון הזה? את רוצה לדעת שתהיה לך אהבה, שתהיי מאושרת, בריאה ושתממשי את הפוטנציאל שלך, לא? עכשיו, כל החיים שלך את תחפשי את הוודאות הזאת, ולא תקבלי אותה. לא. בשום מקום. קאן יו ליב וויז איט?".
ברור שלא.
"יפה. עכשיו תחשבי כמה סבל כרוך בזה, כמה פחד וכמה חרדה יש במקום הזה שאומר מה יקרה אם לא יהיה לי את זה. עכשיו, זה אבסורד, כי החיים מראים לך דיי אפטר דיי שזה לא ככה, אבל זה לא משהו שאנחנו מוכנים לקבל. אנחנו קמים בבוקר ואומרים 'אם אני אעשה איקס וואי זד זה יהיה', וזה לא ככה. את יכולה לעשות את כל הדברים הנכונים, ויום אחד האהוב שלך יתאהב במישהי אחרת וילך. הילד שלך, יום אחד ילך. והבעיה שלנו זה שאנחנו לא מוכנים לחיות עם זה. עם האי ודאות הזאת, אין ודאות. זה נורא קשה. אבל לפעמים קורים דברים מפתיעים, וקרו לי מיליון".
כמו מה?
"עלמה! תסתכלי עליי, אני דוגמה מהלכת! לא ידעתי שזה יקרה, הייתי אחרי פרידה, בכלל יכולתי לדמיין שתהיה לי אהבה? עשי לי טובה. הייתי בטוח שאני לא מתאהב יותר. מי חושב שאחרי שלושה חודשים תהיה מאוהב ותפגוש את האישה של חייך? זה הפתיע אותי. ופתאום, פעם ראשונה בחיים שלי, ידעתי שיהיה לי טוב".
נוימן גדל בחיפה, וכנער נהג בעיקר לתופף באובססיביות, קצת על תופים, קצת על עור התוף של הוריו. הוא היה תלמיד מצטיין, שחקן ומוזיקאי מבטיח, וגם ההוא שצנח במתמטיקה מחמש יחידות לשלוש, רק כי סירב להבין איך האינטגרלים השגיבים ישתלבו בחייו.
הוא תמיד רצה לביים, לתסרט, להיות יותר מקלט ופלט של טקסטים. עד היום הוא תר אחר ההשראה המסתורית הזאת, זאת שנתקף בה כשפגש את השחקן הבריטי אנטוני שר בלימודי התיאטרון בלונדון, או כשעבד עם חנוך לוין על "אשכבה". זה לפעמים קורה, לרוב לא. "הרבה פעמים הייתי אבוד", הוא אומר, "כשלא ידעתי מה אני רוצה, עד היום אני לא יודע מה אני רוצה, מלא פעמים. אני חרד מדי בשביל להיות משועמם. ועלמה היא לא כזאת, היא מסופקת. זה דבר אדיר בעיניי, אתה פשוט יותר שמח. זה לא שאין לה מאוויים, אבל הכול יותר קליל אצלה. הייתי רוצה להיות יותר כזה".
עלמה זק ואלון נוימן הכירו על סט בערוץ לוגי. היא כבר הייתה ארצית ונהדרת, הוא רק חזר מחו"ל ולא ידע את שמה, אבל בשנייה שנכנסה לקריאה ראשונה הוא ראה אותה בצבע על רקע שחור-לבן. נוימן היה אז שבע ממערכות יחסים מייאשות. היו לו ארבע שנים של בדידות, שלושה קשרים ארוכים וחתונה מבוטלת. "פחדתי מאוד בהתחלה, גם היא", הוא מספר.
"אבל אין הרבה מושגים בעולם שהם אפ דר, ואהבת אמת זה נדיר, שני אנשים מעולמות שונים שימצאו חיבור. וזה לא הגיע מיד, כי אתה מגיע עם הסרטים שלך, זה לוקח זמן. עשינו עבודה, עברנו הרבה דברים. בדרך כלל אתה נכנס לאהבה ואז יש כזה לופ, ויום אחד הופ - לא ראיתי את כל הדברים האלה, מי זאת? אצלנו הכול היה בחוץ מההתחלה, כל השריטות. וזה לא היה לי במערכות יחסים אחרות. חיבור כזה, שאתה יכול להיות אתה, בלי שהצד השני ייבהל ויקום ויברח. בסופו של דבר, זה אתה, זה ייצא בסוף. זה כמו שאתה מפתח מוגלה".
רצית להתחתן?
"כן. בעיקר כי חתונה זה כשאתה מצהיר על אהבתך בפני אנשים אחרים, זה היה נראה לי נורא יפה. נראה לי שזה פשוט לא חסר לעלמה. לא בגלל הרבנות, נראה לה דווקא יותר חזק שאנחנו כל יום בוחרים אחד את השני מחדש. אבל טוב לנו, ועכשיו יש לנו היריון ולידה, ויהיה לנו משהו משנינו, וואו. אחד הדברים הכי גדולים בלהיות אבא זה שאתה לא עסוק בחרא של עצמך כל היום, יש לך מישהו אחר לדאוג לו.
אני גם לא בחרדות עם ההיריון, אלא באופוריה. אבל אם אתה שמח אז אתה ישר אומר רגע, מה אתה שמח? רבאק, אתה זקן, מה יש לך? אם אני רוצה ללמוד משהו זה להגיד 'אני יכול להשפיע עד פה, מפה כל זה כבר לא קשור אליי'. פאק איט, זה מה יש, מה אני יכול לעשות? כמו שאני אגיד לך היום'וואלה, איזה באסה שאני לא אבא צעיר'. מה זה יעזור לי, מה זה משנה?".
אבל רצית?
"עד אמצע שנות ה-30 זה לא עלה בדעתי. הסתובבתי, נהניתי מהחופש. אבל אני תמיד אומר שהייתי מאוד שמח לדחוף את הילד שלי בעגלה ולא הפוך. זה מדהים לראות ילדים. למשל, האחיין של עלמה, הוא הולך ועושה ועושה ועושה, הוא לא עוצר ואומר 'רגע, אם אני אעשה את זה יהיה ככה'. ילד חי את הרגע, לגמרי. ואין לו בעיה עם זה. את או אני? בחיים לא".
הוא משתתק לרגע, ואז נאנח בקול של עוגב. "מה שאני מנסה ללמד את עצמי, זה לא לקחת את זה פאקינג כל כך ברצינות", הוא רוטן. "תודה לאל על המקצוע הזה, שמאפשר לי להיות דגנרט, אידיוט. אם הייתי מרשה לעצמי להיות כזה דגנרט ואידיוט בחיים, כמו שאני מאפשר לעצמי להיות בבמה, היה לי קל יותר. אני אידיוט שם, אבל יש לי לגיטימציה. 'אה, הליצן הזה'".
נא להמתין לטעינת התגובות
