אסור להחמיץ את פול מקרטני
ההופעה של מקרטני תהיה הופעת הרוק החשובה ביותר בתולדות ישראל. מעניין מה יהיה לעיתונאי המוזיקה המוערכים, יואל אסתרון, יוסי מלמן וגדעון לוי, לכתוב עליה
ירחוני אוכל נקרעו בניסיון להגדיר אוכל ישראלי; מסעדות ישראליות מתאזרחות במנהטן ופתיתי אסם (בצק) נקראים קוסקוס (קטניות) ישראלי; פורמטים טלוויזיוניים מרמת החייל מתאזרחים בהוליווד; כתבי אוכל ותיירות מספרים בהתלהבות על העיר הלבנה שאינה עוצמת עין וממליצים על מסעדותיה המרתקות; מוזיקאים יוצאי ישראל הופכים שגורים בתודעה העולמית; דיוות משתטחות על קברי צדיקים ומי שרוצה להיות נשיא באמריקה חייב לטוס מעל הגדה במסוק ולהקשיב לנאום המותניים הצרים מפי ראש הממשלה.
על הרקע מבעבע העליצות הזה, הניבה ההודעה על הופעתו המתוכננת וההיסטורית של פול מקרטני בפארק הירקון בסוף ספטמבר כיסוי בעיתונות צינית וגבוהת מצח כ"ניו יורק טיימס" ו"טיים", בשטח באינצ' ים השמור בדרך כלל למפגש אימפוטנטי נוסף בין אולמרט לקונדוליזה רייס.
בדרך כלל רצוף הכיסוי הקליל הזה מעידות מביכות, כמתבקש מקלילות הנושא, כמו הקביעה המקוממת למדי מאת כתב הטיימס בישראל איתן ברונר, כי "בשנת 1965 הייתה תרבות הבידור הישראלית בעיקר פסטיבלי שירה קיבוציים שחגגו את קציר החיטה". זה שגוי ומעצבן ממש כמו שזה מעצבן נייטיבס פרימיטיביים שהכותב עליהם לא טרח לברר מה באמת היה ב-1965. ברוכים הבאים לוויצלנד.
לא פחות נבער ומעצבן היה הדיון שהתפתח בישראל. במבט ראשון אכן נדמה כי מותם של הביטלס היותר מרתקים, אישית ויצירתית, ג'ון לנון וג'ורג' הריסון, הותיר אותנו עם ביטל סוג ב'. קראתי בלוגרים וטוקבקיסטים שלא הסתירו את צערם על שמארק צ'פמן, רוצחו של לנון, בחר דווקא בביטל השנון, הבולט והמוכשר ביותר, במקום בטומטום שסתם מכה בתופים ושר בזיוף מעיר מתים.
ראיתי הערות הגובלות בלשון הרע בדבר טיפשותו של רינגו. אפילו שי גולדן, במדורו האינטליגנטי ב"דה מרקר", בחר לכנות את ההופעה המיועדת של מקרטני, "מעט מדי, מאוחר מדי". וכמובן הסיפור מעלה הירוקת בדבר אבו יוסף, יעקב שריד הרשע, שעצר בגופו את הופעתם של הביטלס בישראל. העיתונות האמריקנית, לזכותה, טרחה והעמידה את הסיפור על דיוקו, ובעזרת יואב קוטנר ויוסי שריד, הסירה את משא הדורות הכבד מהאב שכבר אינו חי 30 שנה.
האמת שגם אני הייתי רוצה שפול מקרטני, האדם הפרטי והישות האינטלקטואלית, יהיה אינטליגנטי יותר, רב השראה ומשכנע, מאשר הוא במציאות. אינני מוקסם מהצבע הערמוני שבחר לשיערו הסמיך, וגם מתיחות העור והתיקונים הקוסמטיים הקלים נראים בעיניי כבחירה נרקיסיסטית שלנון והריסון לא היו נוקטים בה.
מצד שני, חייו הפרטיים לצד לינדה אשתו המנוחה היו ההפך הגמור מהמקובל בעולם הסמים, הרוקנרול והנשים מהצד, ויכולים לשמש השראה לאחרון התלמידים בצפון קוריאה. נישואיו להת'ר מילס, הקלפטע הקיטעת, היו טעות ניווט מצערת, אבל לזכותו, נישואי הדמים הללו לא שרדו ומכשפת איסטוויק עזבה אותו כשהיא לוקחת את מחצית הונו.
בניגוד ללנון ולהריסון ולתסבוכות סינתיה-יוקו-פאטי-קלפטון-הארי-קרישנה והתמכרויות נבזיות, ההתמכרות הקשה ביותר של מקרטני היא לטבעול. רינגו בן 67 נשוי באושר לברברה באך מאז הייתה נערת בונד. אכן נותרנו עם הביטלס הפשוטים יותר והארציים, אבל ממתי פשוט היא מילת גנאי.
עוד בטרם זה קרה, ובהנחה שהפעם מדובר בהופעה שההסכם בעניינה חתום כדת וכדין עם ערבויות ביטול וכדומה, מותר לכנות אותה "הופעת הרוק החשובה ביותר בתולדות מדינת ישראל". אני מבטיח לכם שאינני שוכח איש, כולל את בוב דילן, קלפטון וניל יאנג.
מקרטני מייצג את התופעה הפנומנלית והאוניברסלית ביותר בתולדות הפופ, כולל את האיכות הנדירה של גישור על פער בין דורי. זה לגיטימי שישראל נרעשת לקראת בואו. אכן מאוחר, אבל טוב מלעולם לא. כבר עכשיו, בגילו המופלג, נמצא מקרטני במקום שבו ההבדל בין הופעה טובה לרעה תלוי בגורמים רבים שלא כולם נמצאים בשליטתו.
בהופעה אחת אתה יכול לעצום את עיניך ולשמוע את מקרטני הצעיר נע על פני כל המנעד הקולי הנפלא שלו; בהופעה אחרת הוא יכול
ראיתי אותו בלוס אנג'לס במסגרת הסיבוב העולמי שהונצח בדיסקים ובדי-וי-די רבים, והוא היה טוב כל כך, שהשנים נשרו ממני כמו בשאיבת שומן. למי שהשחיתו יממה בלהגיע ולחזור מהופעתו של רוג'ר ווטרס, המופע של מקרטני הוא מה שנקרא, חבל על הזמן.
אם יש לכם כסף או ממי ללוות אותו, זה הזמן להוציא על עצמכם. ישראל אינה מעמידה לרשות אזרחיה פינוקים רבים כאלה. הספקטקל שמקרטני מביא איתו, כולל הפיצוצים והתאורה המגיעים למימוש מלא ב"חיה ותן למות" ואחרים, והמטוסים המביאים את הציוד, מצדיקים את המחיר.
מקרטני היה המנהיג הבלתי מעורער של הביטלס על אף שלנון היה מופקד על השנינות. הוא ניהל את הלהקה. הוא הציב את רף השאפתנות שלה. הוא האיש מאחורי סרג'נט פפר.
למרבה הצער הוא גם מי שחיבר את "אובלדי אובלדה" הפתטי, אבל השיר בטל בשישים מול הרפרטואר האישי שהוא עצמו חיבר בחסות הקרדיט לנון-מקרטני. בימינו כולם יודעים מי חיבר מה, ומי שלא אוהב לבכות בפרהסיה, מוטב שיצטייד במשקפי שמש. שירים כ"אלינור ריגבי", "יסטרדיי", "היי ג'וד", "שיהיה" ורבים אחרים, גורמים למאזינים בני 50 פלוס לפרץ רחמים עצמיים על חייהם שעברו ועל המחיר הכבד ששילמו בדרך בשם הזכות להיות ישראלים.
אלוהים עדי שאינני מבין מדוע פנו בניו יורק טיימס ליואל אסתרון, 55, עורך היומון הכלכלי "כלכליסט" (כך במקור), כדי לגבות ממנו זיכרון אישי. מה גם שספק אם אסתרון בן ה-11 באמת זוכר את ההמולה הציבורית שקמה בעקבות האיסור על הופעת הביטלס.
גם ללא אסתרון, שאינני זוכר את הפעם האחרונה שבה כתב על רוק, נרשמה באחרונה תופעה תרבותית מרתקת כאשר יוסי מלמן, כתב הארץ לענייני ביון, טס לפריז כדי לפזז בהופעה של הרולינג סטונס, וגדעון לוי, כתב הארץ לענייני עוולות, הלך לשמוע את ג'ו קוקר בגלבוע וכתב על כך קטע אישי בעמוד הדעות של הארץ, ולא בגלריה.
יש דבר מה אנושי ואישי בכתבים המופקדים על נושאים כה הרי גורל, המרשים לעצמם להוציא את הבטן ולשתף את הקורא בהעדפה אישית כה מובהקת. אני תוקע לכם שאמנון דנקנר יהיה אצל מקרטני. חוץ מקוטנר, ספק אם יש עיתונאי ישראלי ששירי הביטלס כה שגורים בפיו, כולל כל המילים. בעניין נחום ברנע, אני חושש מהעדפה חזקה לרפרטואר של הגבעטרון.
נא להמתין לטעינת התגובות
