כמיהה לסוגה עילית
ב"יחידת עילית" אין אנשים, רק רוצחים ונרצחים. השאלה היא איך קרה שהשופטים בפסטיבל ברלין האחרון בחרו להעניק לסרט את הפרס הראשון. לאוהבי הפאשיזם בלבד
יחידת עילית צילום: מתוך הסרט
לוחמי הימ"מ של ריו דה ז'נרו מתהדרים במדים שחורים ובסמל הגולגולת המוצמד אל חולצתם. ממש כמו אנשי האס.אס בגרמניה הנאצית. למרבה הצער מתקיים קו דמיון נוסף בין הגרמנים ההם לבין הברזילאים גיבורי סרט זה - השימוש המיידי באש חיה, כשממול ניצבים אזרחים.
למרות שאין להניח כי ז'וזה פאדיליה, שביים את "יחידת עילית", או התסריטאים ששיתפו עמו פעולה, התכוונו ליצור רצף מהותי בין ארגון המוות הנאצי ההוא לבין שוטרי ריו העכשווית, ברור כי האפקט המצטבר מהצפייה בסרט זה קשור קודם כל לאווירה הפרו-פאשיסטית החריפה העולה ממנו.
מפקד יחידת ימ"מ ברזילאית, המופקד על מאבק חסר פשרות בסוחרי הסמים השולטים בפאבלות - שכונות העוני האלימות של ריו - שואף לפרוש מתפקידו. לשם הגשמתה של משאלה זו עליו לאתר מישהו ראוי, כזה שהשכיל להטמיע בתוכו את הערכים הרצחניים שבחסותם פועלת יחידה משטרתית זו.
המפקד שם עין על שני קציני משטרה טירונים, הנשלחים לקורס לוחמה והישרדות שהאימונים בו קשים וסדיסטיים, על פי עדות המפקד, "אפילו יותר מאשר אצל הישראלים". מבחן החניכה האמיתי של מחליפים פוטנציאליים אלה מתחולל בעת מרדף זרוע גוויות מדממות אחר סוחר סמים, שאינו חביב על השוטרים הטריים.
עם סיומו הרצחני, חש המפקד הוותיק שעתה מומשה משימתו, והוא יכול לפרוש בשקט. שכן ימ"מ ריו מופקד בידיים נטולות מוסר, שלא יהססו להוציא להורג כל אזרח חשוד.
התסריט, כך מדווח, מבוסס על הזיכרונות של אחד ממחבריו, ששירת בפלוגת מוות שכזו. על פניו מדובר בדיון כבד משקל המתמקד בזכותו של האזרח הפרטי לעסוק בשלו, ובחובתה של המדינה לספק לו הגנה לשם כך.
בפועל, תוך תיאור החברה הברזילאית - העשירים, העניים, האינטלקטואלים, אנשי הממשל, השוטרים - כביצה עמוקה שכולה שחיתות וקבלת שוחד, עולה מתוך כל הסצינות בסרט הכמיהה הברורה לאדם חזק, לאגרוף ברזל, למשטר רודני, שיוכל לחתוך באחת את הקשר הגורדי הזה.
אפוקליפסה ברזילאית
הבמאי פאדיליה, שזה לו סרטו העלילתי הראשון, הולך כאן על מבע חזותי תזזיתי, שמשלים את תמונת העולם מעוררת הגועל שמציג סיפור הסרט. מצלמה שאינה נחה לרגע, מגובה בגווני צילום עכורים, כמעט אפוקליפטים, וכן בחיתוכי תמונה קצביים המתאימים יותר לקליפים מוזיקליים, משלימים את איונו של האלמנט האנושי בתסריט.
אם מצרפים אל המבע הוויזואלי הדוחה הזה גם החלטה עקרונית שלא לפתח לאורך הסרט דמויות מנומקות ממש, ולהסתפק בבני האדם השונים-רוצחים ונרצחים-כאילוסטרציה לתנועה בתוך הפריים, מובנת מאליה התחושה הפרו-פאשיסטית
הבוקעת מבין דקותיו של "יחידת עילית".
באריזה הצורנית שלו, כמו גם בתכניו, מצטרף סרט זה אל "טראפיק" שסטיבן סודרברג הכין כבר לפני מספר שנים, וכן לסרט המקסיקני "שטח פרטי", המוצג כעת בארץ. אל התמונות המצטלמות צירף פאדיליה פסקול נודניקי, שבו דמותו של המפקד הפורש המלווה את העלילה בקריינות רקע מיותרת ומרגיזה.
מה שמצער באמת אינו טיב הסרט, כמו העובדה ששופטי פסטיבל ברלין הנחשב, שנערך בפברואר האחרון, בלעו את הלוקש הפאשיסטי הזה, והעניקו ל"יחידת עילית" את הפרס הראשי של הפסטיבל.
נא להמתין לטעינת התגובות
