רן כהן הקליט בניו יורק ושר בתל אביב
רן כהן בן ה-28 התחיל לנגן בגיל 13, שירת כקצין קרבי ובחר בחיים של יצירה מוזיקלית. אחרי שש שנים של לימודי מוזיקה והקלטות בניו יורק, חוזר כהן לארץ עם אלבום מוכן ושירים שנוגעים עמוק בזיכרון וברגש. הכל כמו מתוך סרט
רן כהן - אוסף זכרונות
מי שהיה חייל קרבי וקצין החליט מיד לאחר הצבא לבחור במסלול המוזיקלי, עבר את הבחינות לניו סקול בניו יורק ועזב את הארץ. האהבה למוזיקה התחילה, כמו רוב האהבות, בגיל צעיר מאד.
"התחלתי לנגן בגיטרה בגיל 13", מספר כהן, "התחברתי אל הגיטרה באופן מיוחד. היה אז דור של זמרים כותבי שירים שהיו גם גיטריסטים מאד חזקים, אנשים כמו מארק קנופלר וג'ימי הנדריקס, סלאש מגאנז אנד רוזס, ג'ימי פייג' ורוברט פלאנט. התחלתי לחקות ולנסות לנגן את השירים על הגיטרה".
"הגעתי לניו יורק אחרי שירות קרבי. יכולתי למעשה להתחיל ללמוד בארצות הברית עוד לפני הצבא אבל החלטתי לעשות שירות צבאי מלא. באתי מבית של אבא שנלחם במלחמת יום כיפור והיה לי פרופיל קרבי, כך מצאתי את עצמי ביחידה קרבית".
הייתה דילמה אם לחזור למוזיקה אחרי הצבא?
"כן. אני בא ממשפחה שיש בה צד חזק של עסקים. אחרי הצבא כל האופציות היו פתוחות, עשיתי פסיכומטרי, חשבתי ללמוד מנהל עסקים או עריכת דין, אבל המוזיקה הייתה שם ובחרתי בה בגלל תחושה מאד חזקה שזה הדבר הנכון".
בניו יורק הקים כהן את הרכב טריו שניגן מוזיקה אינסטרומנטלית שהלחין בעצמו. הכתיבה האינטימית כל כך המאפיינת את שיריו, באה מאוחר יותר. "בתקופת הטריו, עניין כתיבת השירים עדיין לא תפס מקום בחיים שלי. השירים נכתבו עם הזמן והחלטתי שאני רוצה לעשות משהו עם זה. התחלתי לכתוב מילים ליצירה אינסטרומנטלית והכתיבה התגלגלה באופן אבולוציוני".
למה דווקא אז?
"אני חושב שזו התאווררות מעולם אינסטרמנטלי מוזיקלי שבו אין מקום למילים. חלק מהשירים הראשונים שנכתבו לא היו שלמים. היה בית ואז פזמון וכתבתי קצת וחזרתי אליהם יותר מאוחר, זה היה תהליך. למוזיקאים יש אופי מרדני, הייתי בניו יורק ולמדתי ג'אז ורציתי לפרוץ ולעשות משהו שונה, לצאת מגבולות האינסטרומנטלי".
האלבום של כהן הוקלט בניו יורק והחל להתגלגל בין הישראלים הרבים שחיים בתפוח הגדול. כהן הרגיש אז שזהו רגע טוב לעזוב את העיר הגדולה ולחזור הביתה.
"הקלטתי את האלבום בניו יורק עם מוזיקאים ישראלים, ביניהם שאול בסר שלאט לאט זוכה גם הוא להכרה בארץ כמפיק וכמעבד. הוא חבר מאד טוב שלי עוד מתקופת הלימודים בניו סקול והוא הכיר את ההתפתחות המוזיקלית שלי".
מתי באה ההחלטה לחזור?
"כשהאלבום היה מוכן התחלתי להופיע עם החומר ונוצר באזז בין הישראלים. היו מגיעים אנשים רבים להופעות ופורסמה כתבה מאד מפרגנת בעיתון ישראלי בניו יורק, פתאום זה הרגיש נכון להגיע לארץ ולהמשיך כאן".
קל יותר בניו יורק
למה בעצם לא חזרת להקליט את האלבום כאן?
"בניו יורק יותר קל להפיק אלבום. היה לי קל טכנית מכל הבחינות, הגישה לאולפנים והקשרים עם אנשים. יש כל כך הרבה מוזיקאים בניו יורק, נגנים שדורשים סכומים הגיוניים וגישה קלה יותר להקלטות באולפנים.
בישראל
נגנים לפעמים כבולים במשך שנים לפרוייקט אחד ולא מוכנים לעבוד על דברים נוספים, בניו יורק לא מתפנקים ועובדים קשה. השיקול היה בעיקר מאד אישי, ידעתי שבניו יורק יותר קל לי לעשות דברים".
ועכשיו כשאתה כאן, מה אתה חושב על התהליך שעובר אמן כדי להכניס את השיר שלו לרדיו?
"אמנם בארצות הברית יש המון תחנות והמון קהל ומקום ליוצרים וזה שם המשחק. כאן שיטת הפלייליסט היא בעייתית אבל אני מאמין שזהו תהליך שהולך ומתעצב בצורה הנכונה. העורכים המוזיקלים שקובעים את הטון הם אנשים צעירים שלאט לאט יתבגרו ויתחילו לראות את התמונה הכוללת. אני מאמין שיתחילו להבין שזה לא נכון להכתיב לקהל מה לשמוע. היום יש אינפלציה של חומר מוזיקלי טוב שלא מצליח לצוף למעלה".
אתה חושב על הפלייליסט כשאתה עובד על שיר?
"אני בן אדם פרקטי וזה עובר לי בראש אבל אני כל כך נאמן למה שמרגש אותי. הרציונל אומר שצריך לחשוב על זה, הרגש מסרב. אני פשוט עושה את מה שמרגש אותי מבפנים".
כמו בסרט אמריקאי
שיריו של כהן הם תמונות אישיות, לעיתים מתוקות ולעיתים מרירות, של יחסים, אינטימיות, בלבול ואהבה גדולה שמתרסקת.
רן כהן כמו מתוך סרט
"מחצית מהשירים נכתבו במהלך העבודה על האלבום והוכנסו לתוכו במקום שירים אחרים", הוא מספר, "באותה תקופה הייתי מעורב במערכת יחסים מאד שברירית של כמה חודשים טובים והייתה עוד מערכת יחסים פחות רצינית. את "שלום יפה" ו"פרח לא שלי" שיופיע באלבום כתבתי לאותה בחורה".
הכתיבה שלך מאד אינטימית. יש לך שירי מגרה? כאלה שנכתבים בשבילך ולך ולא עוברים עיבוד מוזיקלי?
"אין לי שירי מגרה. את כל השירים שאני כותב ומסיים לכתוב אני מלחין, כי המוזיקה משתלבת במילים כבר במחשבה. אלו שנכתבים ולא מתחברים למוזיקה פשוט מתאדים להם, אני לא נוגע בהם יותר".
"אוסף זכרונות", הסינגל האחרון של כהן, הוא דואט אניגמתי ורגיש עם לורן פאר, מוזיקאית ישראלית אותה פגש כהן בניו יורק. "אחרי סדרה של שירי אהבה שכתבתי פתאום יצא לי שיר כזה, שמדבר על נוסטלגיה, אבל לאו דווקא רומנטית או אינטימית".
ולמה בחרת דווקא את לורן?
"היא זמרת מדהימה ואני מאוהב בקול שלה. היא הגישה את השיר בצורה כל כך מרגשת שלא יכולתי לוותר. היא שרה אותו בצורה מושלמת".
הקליפ הצבעוני שמלווה את השיר וצולם בנווה צדק, קרוב למקום מגוריו הנוכחי של כהן, ממחיש היטב את כוונת המשורר בשיר. "זה יכול להיות דיאלוג בין אם לבנה, בין אב לביתו או בין אח ואחות. הקליפ מעוצב סביב מילות המפתח של השיר. זכרונות, תמונות, פנים".
יחד עם סבא
בחודש הבא יופיע כהן בתיאטרון תמונע. בהופעה יארח כהן את סבו, סברי אשור, איש עסקים שבשעות שמחוץ למשרד הוא גם נגן עוד וזמר ששר בערבית. "סבא היה סולן של קול ישראל בערבית ברדיו, לצד העסקים שלו. הוא זמר ענק מההארד קור הערבי, זה של זוזו מוסא והמוזיקה העירקית האמיתית".
"לקראת ההופעה אני מגדיל את הלהקה שלי ומוסיף זמרת נוספת, פסנתר, קונטרבאס וצ'לו", הוא מוסיף.
אתה כבר חולם על קיסריה?
"מוקדם לדבר על זה. אני מסתכל על הכמה צעדים הבאים, על דברים קצת יותר פרקטיים. אין ספק שמי שאומר שהוא לא רוצה להופיע בקיסריה קצת משקר. רק להסתובב ולראות את הים מאחורה ולחשוב על הקהל שבא לראות אותך זה מרגש".
"אני מרגיש כמו מישהו שהתחיל ללכת בדרך מסויימת ולאט לאט אנשים מצטרפים אליו ותומכים מתוך אהבה", אומר כהן, "כאמן מתחיל הקושי קיים, אבל האהבה והפידבקים הטובים שהגיעו עד עכשיו עושים טוב".
נא להמתין לטעינת התגובות
