דולי פרטון מותחת את גבולות הטעם הרע
אלבומה החדש של דולי פרטון מביא את חוסר הטעם לשיא חדש. ואילו אמי-לו האריס מתגלה שוב כמבצעת נפלאה וככותבת בינונית
דולי פרטון רויטרס
אם זה לא הספיק לכם, הרי ששם האלבום הוא "ברבי היערות האחוריים".
מעבר להיותה נס קוסמטי, דולי פרטון היא גם אמנית הקאנטרי המצליחה והעשירה ביותר אי פעם. נשאלת השאלה, איזה עניין יש לאמנית כה מצליחה להציג את עצמה כברבי דקת מותניים בגיל 60 פלוס? האם במעבה היערות האחוריים גילתה דולי פרטון את מעיין הנעורים הנצחי? למה נראה לי שיש לו טעם של מייפל על צ'יזבורגר וחמאת בוטנים? כמה שעות נמשך השיר הזה? והאם יש סיכוי שהשיר הבא לא יישמע כמו מיליארד שירים ששמעתי בעבר? אלה רק חלק מהשאלות שעלו בראשי בזמן ההאזנה האינסופית לדיסק הזה, שבסופה
נותרתי עם תובנה קטנה במיוחד.
אם לאלוהים יש טעם מוזיקלי מינימלי, כדאי למפיק הדיסק הזה להיקבר בתכריכים חסיני אש, כי הוא הולך לגיהינום.
לעומת פרטון, שאף פעם לא נתפסה כמשהו מעבר לבימבו קאנטרי חיננית, חביבה ולא מזיקה, אמי-לו האריס היא הבון טון של מוזיקת הקאנטרי בהתגלמותה. האריס השכילה תמיד לעבוד עם אמני על כדילן, ניל יאנג, ברוס ספרינגסטין ומארק נופלר, וגם עם צעירים כקונור אוברסט. כולם נעזרו בשירה הצלולה כקרח של אמי-לו כדי להעניק למוזיקה שלהם מעט מטעם שורשי העשב של מוזיקת הקאנטרי האמריקנית.
הבעיה היחידה של האריס היא שיכולת הביצוע והשירה המופלאה שלה רחוקה כמה מאות מיילים כפריים מיכולת הכתיבה שלה. אם יש מישהי שיכולה לעמוד בראש מורם מול המיקרופון המיותם שהשאיר ג'וני קאש מאחוריו, הרי שזו אמי-לו.
אולם עד ליום שבו ריק רובין ירים טלפון אל הגברת וייתן לה לבצע כמה קאברים הראויים לקולה, נישאר עם אלבומים טובים, במובן הרע של המילה, כמו אלבומה הנוכחי.
נא להמתין לטעינת התגובות
