קווין קונולי מצלם על סקייטבורד
קווין קונולי נולד בלי רגליים. הוא מעולם לא הרגיש חריג, אבל יום אחד נמאס לו מזה שאנשים בוהים בו. אז הוא הוציא מצלמה וצילם אותם בחזרה מסיבוב של שלושה חודשים בעולם, על סקטבורד, יצאה לו תערוכה מרתקת
קווין קונולי צילום:כריס טולסון
קונולי, סטודנט לצילום וקולנוע מאוניברסיטת מונטנה סטייט, יצא למסע בשנתו הראשונה באוניברסיטה, כשהוא חמוש בסקטבורד ובמצכ למה, מתגלגל ברחובות. במהלך הטיול, שנמשך שלושה חודשים, הוא צילם תוך כדי תנועה את מבטיהם החודרים של אלפי אנשים שלא הבחינו בהבזק המצלמה שתיעדה אותם, ואותה הוא השעין באמצעות התקן מיוחד על גבי הסכ קטבורד.
יצאו מזה 32 אלף תמונות. וגם תערוכ כה, 15" .?The Rolling Exhibition" מדינות , 31 ערים, 32 אלף תמונות ומבט אחד", כך הוא כותב בעמוד הבית של אתר התערוכה. רק את פניו שלו הוא בוחר לטשטש. "זאת בדיוק המטרה", אומר קונולי בריאיון ל"תרבות מעריב", " אנשים לא מסתכלים בפנים שלי אף פעם. כשהם בוהים בי הם מסתכלים על הרגליים שאין לי ומתעלמים כמעט לחלוטין מהפנים שלי. לכן בחרתי לטשטש אותם".
קונולי , כפי שמתברר במהירות, מקבל את המבטים בטבעיות. מה שכן מפריע לו, הם הסיפורים וההשערות שמאחורי אותם מבטים.
"נער צעיר בכרייסצ'רץ' שבניו זילנד שאל אם כריש אכל את רגליי", הוא מספר. "אישה מבוגרת בסיגיסוארה שברומניה שאלה אם איבדתי אותן בתאונת דרכים. בסרייבו חשבו שנפצעתי במלחמת האזרחים. גבר בהלנה, מונטנה, חשב שזה קרה לי בעיראק. כל אחד יוצר לעצמו סיפור במטרה להסביר דברים שמביכים אותו. אנחנו רוצים לדעת איך מישהו שונה, מוזר או יוצא דופן הגיע למצב שבו הוא נמצא. הסקרנות היא טבעית. אבל עוד בטרם אנחנו תוהים ומנחשים, אנחנו בוהים".
קונולי גדל במונטנה שבצפון מערב ארצות הברית ועבר ילדות רגילה ומאושרת, אף שמעולם לא היו לו רגליים. בניגוד למקרים דומים אחרים, הוא סירב כבר מגיל צעיר להסתייע בכיסא גלגלים או בפרוטזות, בעיקר כי בניגוד לסקטבורד, אלה האטו באופן ניכר את ניידותו.
"אני לא ממש מכיר חיים אחרים ולכן גם מעולם לא חשתי שיש משהו חריג בילדות שלי", הוא מסביר. "אני חושב שהרופאים הגדירו את המצב שלי כ'פגם לידה מקרי', שזה אומר פחות או יותר שהם לא יודעים מה קרה לי. ההורים שלי, לעומת זאת, לא חשבו על רגליים מלאכותיות או על כיסא גלגלים. במקום זה הם פשוט לקחו אותי הביתה מבית החולים וגידלו אותי כרגיל".
למרות הפגם הנדיר, פלג גופו העליון של קונולי מתפקד כרגיל, וגם האיברים הפנימיים שלו מתפקדים היטב. במקום פרוטזות או כיסא גלגלים, קונולי נעזר בסוג של אוכף שנכ בנה במיוחד למידותיו, אותו הוא מלביש על פלג גופו התחתון ושנועד להגן עליו, בעיקר כשהוא רוכב במהירות על הסקטבורד.
זה התחיל משעמום
את התמונה הראשונה שהובילה לתערוכה הוא צילם בווינה בחודש נובמבר 2006, לאחר ששב משנת לימודים בניו זילנד במסגרת חיכ לופי סטודנטים. "נסעתי ברחובות וינה ולא בדיוק מצאתי את עצמי", הוא נזכר באותו יום. "לא ראיתי את המשפחה שלי שנה וגם את החברים שהכרתי בניו זילנד בדיוק עזבתי.
הייתי בודד לגמרי, כשמולי אנשים בוהים בכל מקום שאליו אני הולך. באותו רגע כבר לא יכולתי יותר עם כל המבטים, הוצאתי את המצלמה והסתכלתי עליהם חזרה דרך העדשה".
כשהתחלת לצלם ידעת מה המטרה הסופית שלך?
"האמת היא שאת התמונות הראשונות שלי צילמתי מתוך שעמום, בלי שום כוונה מיוחדת. אלא שעם הזמן הבנתי שיש פה למעשה שני מישורים חשובים. הראשון הוא להראות באמצעות התמונות שהסקרנות והמבטים של האנשים הם לא משהו שמשתנה בין מדינות, מצב סוציו- אקונומי או תרבות. המישור השני הוא שתוך זמן קצר הבנתי שבכל מקום מסבירים את המצב שלי בצורה שונה.
השאלות של האנשים נתנו לי פתח להבין טוב יותר את החברה ואת
העבר שלה, דרך האופן שבו הם תפסו אותי. מה שכן, בכל מקום נתקלתי בהרבה דעות קדוכ מות.
לא פעם היו אנשים שחשבו שאני קבצן ורצו לתת לי כסף. אחרים סתם התנהגו כמו אידיוטים, לא רצו לדבר איתי, התחמקו מכל סוג של מגע. גם מי שחשב שאני נכה ממלחמה, או תאונת דרכים, או פגם בלידה, שפט אותי בלי להכיר אותי. בשורה התחתונה, בכל מדינה היו אנשים טובים ואנשים רעים, אבל אף פעם לא הכללתי לגבי המדינה כולה".
אמרת שחשוב לך להספיק הרבה דברים עכשיו, כי ייתכן שבעוד עשר שנים תהיה משותק לגמרי. איך חיים בגיל צעיר כל כך עם תחושה כזאת?
"בגלל הלחץ הגדול שאני מפעיל על הידיים, אני משתמש בהן פי שניים מכל אדם רגיל, ולכן בהחלט קיים חשש שתוך כמה שנים יהיו השלכות קשות גם על הכתפיים וגם על הגב. מבחינתי מדובר בעיקר בידיעה שנותנת לי מוטיבציה ואני חושב שזו גישה שיכולה להיות טובה בעבור כל אדם.
במקרה שלי אמנם מדובר בפגם פיזי, אבל בשביל אחרים זו יכולה להיות תאונה קשה, או אפיכ לו עלייה במחירי הדלק, שלא תאפשר להם להמשיך לטוס ברחבי העולם. המחשבה שיכול להיות שבגיל 30 לא אוכל לעשות את מה שאני עושה היום מדרבנת אותי להגיע עד אז להישגים שאני שואף אליהם".
נא להמתין לטעינת התגובות
