ביג דיל: הופעה מסחררת של הברידרס בתל אביב
קים דיל, אחותה התאומה קלי וחבריהן ללהקת הברידרס פרגנו לקהל המעונב יחסית ונתנו הופעה מסחררת שכללה את הלהיטים הגדולים, גרסת כיסוי לביטלס והחלפת כלי נגינה בקצב מסחרר. "אנחנו בחורות קלאסיות", אומרת קלי דיל. צודקת
קים דיל בהופעה בזאפה צילום: רותם פלדנר
קים דיל, למי שהשם הזה לא מרטיט איזה נים סמוי בלבו, הייתה הבסיסטית של הפיקסיז. קולה הענוג והצרוב קלות ליחך את הטקסטים הקודרים והסוריאליסטיים של פרנק בלאק ואת הכסאח המחורפן של ההרכב - באיזון שסימל לרבים את המהות האמיתית של האלטרנטיב האמריקאי בשנות השמונים.
המון סמים ואלכוהול זרמו מאז בוורידים של כולם, שלא לדבר על דיכאונות, מעצרים, השמנה, פירוק והתפזרות. הפיקסיז, אף שהתאחדו קצרות, לעולם לא יוכלו לחדש את נעוריהם כקדם. הברידרז, לעומת זאת, מעולם לא התיימרו למלוך על כלום.
הברידרז תמיד היו בצד האלטרנטיבי של המוזיקה האלטרנטיבית, במובן זה שהם מעולם לא הפכו לאייקון כלהקה, מקסימום איזו גרסת בטא ללהקת בנות רוקיסטית. הברידרז פשוט עושים מוזיקה מעולה. והברידרז עדיין מופיעים במועדונים שכבר אסור להדליק בהם סיגריה, אבל איכשהו עדיין אפופים עשן.
היה משהו קצת מוזר בהופעה של יום חמישי בזאפה בתל אביב. הקהל שהגיע לזאפה היה בלתי מגניב בעליל. קים דיל, אף כי שנות השיא שלה ודאי כבר מאחוריה, בכל זאת הייתה המלכה הבלתי מעורערת של הניו-וייב, זרם שנדמה כי הכה גלים בארצנו הנוחה להתרשם.
המסקנה הייתה אחת: הזדקנו. הניו-וייב כבר הפך מזמן לקצף עכור על החוף המזוהם, והנערים ובעיקר הנערות הפריקים של תחילת שנות התשעים הם עכשיו מהנדסי תוכנה, עורכי פרומואים וכתבים זוטרים במדורי תרבות. המגניבות היא מאיתנו והלאה.
קלי קיל בהופעה בזאפה צילום: רותם פלדנר
הן שרו כמה מהלהיטים שלהן, ביניהם כמובן את "Cannon Ball", את "Fortunately Gone", את "No Aloha" ואפילו את הגרסה הנהדרת שלהן
ל"Happiness is a warm gun" של הביטלס (אחת מגרסאות הכיסוי המוצלחות בהיסטוריה).
"אנחנו בחורות קלאסיות כי אנחנו שרות את השיר הזה", הקדימה קלי ואמרה לפני שהתחילו, "אבל לא אנחנו כתבנו אותו". קלי דיל – שנראית יותר כמו קים מאשר קים עצמה – מחליפה כלי נגינה בקצב מסחרר, מלווה את שירת אחותה בפרצופים חמודים, עושה קולות רקע, ומעיפה מבטים בוחנים בעמיתיה, באשת הסאונד ובקהל אחוז עווית הצילום.
הקהל אהב אותן מאד אך לא יצא מדעתו. מחיאות כפיים, קריאות ושריקות ליוו כל סולו, כל תחילת וסיום שיר, אבל הציבור לא התאמץ יותר מדי להחזיר אותן להדרן שלישי, מעבר לתוכנית. דווקא את השיר "Do you love me now?", אחד מהמנוני חיי, הן לא שרו, למרות שאיזה בחור בקהל שב וזעק להן לשיר אותו.
the breeders - do you love me now
אחרי ההופעה, לא יכולתי שלא לדמיין איך בעולם מושלם אני, קים וקלי היינו נפגשות לשאכטה אצלי על הגג. קים הייתה מספרת שוב על איך אמא שלהן מעדיפה את קלי, קלי הייתה מספרת איזו בדיחת קרש ואני הייתי מתמוגגת מהפנטזיה הכפולה הזאת של מתיקות נשית, שבועטת לכל הסטריאוטיפים בעיטה ענקית בתחת ועושה את הקטע שלה בלי לדפוק חשבון. ובעצם, זה בדיוק מה שעשיתי.
"אם הייתי רואה אותך עכשיו,
האם הייתי יכולה להסתכל בעיניך?
האם את חושבת עליי כפי שאני חולמת עלייך?
האם את רוצה להיות כאן כפי שאני רוצה להיות איתך?
אהבת אותי קודם, האם את אוהבת אותי עכשיו?
האם האהבה נגמרת,
כששני לבבות נקרעים אחד מעל השני,
או שאולי היא ממשיכה,
ופועמת בעוצמה בכל מקרה?
אהבת אותי קודם, האם את אוהבת אותי עכשיו?
("האם את אוהבת אותי עכשיו?", הברידרז, תרגום חופשי: מאשה צור גלוזמן)
נא להמתין לטעינת התגובות
