בימוי רגעי פלאפל: ביקורת טלוויזיה
ציפי לבני יצאה עם רביב דרוקר ועופר שלח למסע מצולם בוואן משוריין. הכתבה, כצפוי, לא הצליחה להנפיק רגעים מרעידי אמות-סיפים, אבל צייתה לחוקי הטלוויזיה המסקרת פוליטיקאי שלפני בחירות. וגם: על נוכחות הבעתה מאחורי הצילומים באולימפיאדה
"שישי" עם רביב דרוקר ועפר שלח, ערוץ 10
ההצטרפות לפמלייתו הנודדת בדרכים של פוליטיקאי שרץ לתפקיד כלשהו היא ייבוא ותיק מתרבות הבחירות האמריקנית. כלי התקשורת משתתפים במשחק הזה מתוך חמצמצות מסוימת. ההשתתפות חובה, ותענוג גדול אין בה.
הם יודעים שמשחקים בהם. שההישג העיתונאי, אם אפשר לקרוא לזה כך, יהיה עצם הבחירה בהם, ולא במתחרים. הם יודעים שעשרות שנים של מסעות מסוקרים בדרכים - בארה"ב ובגרורה היושבת בציון - שייפו וליטשו את הז'אנר. הפוליטיקאי תמיד יגיע למעמד כשהוא מתודרך, מתוסרט, מתורגל ומבוים. העיתונאים ינסו תמיד להתקיל אותו. להוציא אותו מכליו עם שאלה אחת נוקבת. להפתיע אותו עם שאלה שתציף רגשות. למצוא רגע טלוויזיוני רב משמעות, שבו המצלמה תחדור דרך שכבות האיפור ודרך כללי הטקס ותדלה רגע של חולשה אנושית. לשווא.
אין ולא יכולות להיות טענות כלפי שלח ודרוקר. הם, ולא המתחרים, השיגו את ציפי לבני, מועמדת לראשות ממשלה שתופסת תאוצה, שמצטיירת כמי שאותו מצביע מסתורי ונוטה לגחמות המכונה "העם" מחזיק ממנה. וכמובן, לבני היא סיפור בחירות מצוין: היא אישה אחת מול קואליציה חוצה מפלגות של ביטחוניזם גברי מזלזל. דרוקר ושלח עשו מה שיכלו במסגרת כללי המשחק. נדחסו איתה לוואן המשוריין. הטלטלו יחדיו בכבישי הארץ. שאלו את השאלות הנכונות. שמעו את התשובות העוד יותר נכונות. חשפו רגשות. סיפורים על הרגעים שבהם בכתה, או כעסה. לרגע אחד אפילו ערערו אותה
והרשימה נמשכת ומגיעה לרגע השיא הקלאסי של המסע בדרכים, רגע האנושיות הבלתי אמצעית לכאורה. בפרה-היסטוריה התקשורתית, לפני שזה הפך לקלישאה איומה ששומר נפשו וקמפיינו ירחק ממנה, המתמודד האמריקני ירד מרכבת הבחירות שלו בתחנה של עיירה שכוחת אל, נגיד ב"קערת האבק" של המערב התיכון, ונשק ללחייו של תינוק חמוד. לנו יש פלאפל. זה היה הרגע שהמצלמה ייחלה לו: לבני, נסיכת אצ"ל הצוננת, אוחזת בפיתה נוטפת, ובזהירות, שלא יטפטף, נוגסת בכדורים המטוגנים כאחד האדם. יש, היא אנושית (ואפילו מפטירה, שישמעו, שאף צופה לא יאמין שהרגע הזה אינו מבוים).
אין טענות כלפי שלח ודרוקר. אותו מחזה, בשינוי כוכב, יכול להופיע (ויופיע) אצל יאיר לפיד, או בערוץ הראשון. הצופים צריכים להבין מה הם רואים: לבני, או כל מועמד אחר, נודדת בכבישים בתוך ואן משוריין. למעשה, בתוך בועה מנותקת שמקפיצה אותה מתחנה לתחנה. זה מלאכותי כמו שזה נראה, והשאלות והתשובות ורגעי הפלאפל הקסומים הם רק חלק טקסי ממסורת בחירות, אם תרצו - ממנהגי החג של הדת הדמוקרטית. אפשר לצפות, ולקבוע בשטחיות "וואלה, זאתי בסדר, זאתי". לא יותר מזה. העבודה האמיתית תישאר בידיהם של סוכני הצללים, שמנהלים עכשיו קרבות בוץ רצחניים ומציפים מהצללים אל העיתונות פרשיות, רמיזות ולכלוכים.
תחרות הגמר בשחייה צורנית, ערוץ 1
רגע לפני חגיגות הסיכום סיפקו הסינים רגע קטן שביטא בבהירות את התחושה המעומעמת, שקשה לנסחה, שליוותה את האולימפיאדה הזאת. תחושה מצמררת, שמאחורי הספורטאים השריריים, והדרמות הגדולות, והשיאים - עומד מישהו עם אקדח טעון ודורש: ועכשיו תחייכו בהנאה, או ש. . .
השחיינית היפנית סחטה את גופה מעבר ליכולת, והתעלפה מתחת למים. זה מה שהם עושים, הספורטאים: סוחטים את גופם אל גבול היכולת. בשביל זה הם שם ואנחנו מול הטלוויזיה. הבמאי הסיני לא אהב את הרעיון. השידור נקטע, והועבר הרחק משם. בעולם שלהם, אין גוף אנושי שנכנע לפעמים. יש רק מדליות זהב ושיאים מדהימים ואיצטדיוני ענק שנבנים בצ'יק.
נא להמתין לטעינת התגובות
