"הבן של רמבו" נופל רחוק מהעץ
סרטו של גארת' דאגלס מספק הזדמנות ללמוד מה זה "סווידינג", צילום סצינות קולנועיות נודעות עם טוויסט חובבני. שני ילדים בריטים נטולי אב לוקחים את "משחק הדמים" - הראשון בסדרת רמבו - ועושים ממנו קציצות
הבן של רמבו. צילום: יח''צ
שני ילדים אלה, גיבורי הסרט הסימפתי "הבן של רמבו", מייצגים שני הפכים מוחלטים. אחד הוא הערס של בית הספר, ילד אלים ושנוא המורים. האחר הוא ילד-טוב-לונדון, נקי ושקדן שמשתייך לכת דתית שמרנית, ומצטיין בטכניקת הרישום. בשל אמונתו הפוריטנית נאסר על החנון לצפות בסרטים ולשמוע מוזיקת פופ, ולכן יש לו הרבה שעות
פטור מלימודים. באחת מהן הוא פוגש בערס המתעלל בו. אבל רק בצחוק, כמובן.
המשותף לילדים הללו הוא קודם כל היעדר אב. האחד חי עם אמא בתוך תוכי הקהילה הדתית-פרוטסטנטית "אחוות פלימות"; האחר מכלה זמנו בחברת אחיו הבוגר, משום שאמא הסתלקה לה לספרד עם המאהב החדש שלה. מובן שבמצב פסיכולוגי פגיע שכזה, עולה ומזדקרת דמותו השגיבה/מגוחכת של סטאלון/ רמבו כדמות אב נערץ הראוי לחיקוי.
השניים מגייסים מצלמת וידאו ומצלמים מחדש את עוללות החייל האמריקני הנוקם בזדים האדומים מווייטנאם, ובתוך כך מכוננים סביבם עדה של מעריצים קטנים, המתקבצת יחד כדי להמתיק לעצמה את ייסורי הילדות הקשים מנשוא.
על סרט חצי דידקטי-חצי נוסטלגי זה חתום גארת' דאגלס, מי שעשה לפני שלוש שנים את העיבוד הפילמאי ל"מדריך לטרמפיסט לגלקסיה". חוסר חדותו של "הבן של רמבו", המהסס להחליט מה הוא מעדיף להיות - סרט על זיכרון התבגרות מכאיב בנוסח סרטיו של טרנס דיוויס הנפלא, או קומדיית בתי ספר - הוא שמבליט את מגבלותיו המרובות. מנגד, קשה לאתר בסרט סצינות צורמות, או כאלה שאינן רלוונטיות לאופן גלגול העלילה.
פה ושם ניכר מאמץ יתר, עם הזעה מיותרת, באופני העיצוב של אותן סצינות המתארות את החיים בקרב אנשי קהילת "אחוות פלימות". קהילה זו המזכירה במשהו את כת האיימיש, דוחה אף היא את המודרנה על מכלול המורכבויות שלה, ומאמינה רק במה שכתוב בתנ"ך. דאגלס, מתוך שאפתנות שאינה במקומה, מנצל את ההזדמנות הזו לבניית סצינות המחקות כמה מציוריו הנודעים של הגאון ההולנדי יאן ורמיר. בשביל מה זה טוב? הרי זה גם סוג של סווידינג. אמנם לא קולנועי, אבל בהחלט שייך לתחום תולדות אמנות אירופה.
נא להמתין לטעינת התגובות
