עובר כל גבול: על בורדרטאון
העיסוק בסוגיה המורכבת של הגבול המקסיקני-אמריקני ב"בורדרטאון" מגויס, צעקני, שטוח ונטול תחכום. אפילו ניסיונותיה של ג'ניפר לופז לקמט את מצחה על תקן עיתונאית חוקרת לא עוזרים
בורדרטאון צילום: יח''צ
שין יודע מה הוא עושה. פעם, לפני שנים, שימשה לופז ככתבת בעיתון באל פאסו, עיר השוכנת על הגדה
הצפונית, האמריקנית, של אותו נהר המסמן את הגבול בין טקסס לצ'יוואווה, מדינת-מחוז מכסיקנית. באותם ימים רחוקים באל פאסו, היתה לופז צמודה לעיתונאי אנטוניו בנדרס. הם עבדו יחד כצוות חוקר וגם, איך לא חשבנו על זה קודם, עשו טוב אחד לאחרת.
רוצה המזל הטוב ואותו בנדרס החליט לשוב לשורשיו המכסיקנים, וכעת הוא עורך עיתון מעבר לנהר, באותה חוארז נוטפת דם. מפה לשם, לופז שוב מחלקת משימות סיקור ג'ורנליסטיות עם הפרטנר הישן שלה, והצמד יוצא להתעמק בסוגיה שהעלה קודם לכן העורך מרטין שין.
ובכן, מדוע ולמה נרצחות הנשים. דומה שגרגורי נאווה, שכתב וביים את "בורדרטאון" (למה לא סתם "עיר גבול" בעברית), אינו סומך על התסריט הלקוי שהכין. בסדרה ארוכה של שיקופיות הסבר, המקדימות את הסרט עצמו, הוא מבהיר את הסיבות האמיתיות לכך.
מדוע, אם כך, יש להיצמד לאחר קריאת השיקופיות אל מושב באולם ההקרנה? שהרי סיבות נוספות לא יצוצו במהלך הסרט.
בכל אשם נאפט"א. אותו הסכם סחר חופשי ביבשת צפון אמריקה משנת 94', שעליו חתומות ממשלת ארצות הברית, קנדה ומכסיקו, הוא שרוצח את נשים האומללות. ההסכם הזה, שחילץ את מכסיקו מפשיטת רגל, אחראי להקמתם של אלפי בתי חרושת, המעסיקים בתנאי רעב מיליונים של עובדים, בעיקר עובדות, המספקים תוצרת פטורה ממס לשתי השכנות הצפוניות, העשירות, של מכסיקו.
הנוסחה, פשטנית ככל שתהיה, גורסת שהרבה עובדות חסרות השכלה, המסתופפות יחד באולמות ייצור, שווה המון מטרות קלות לגברים אלימים. שם בחוארז, לא מסתפקים הגברים רק באינוס האומללות. הם מיד מחסלים אותן.
וכך הגענו אל המספרים המזוויעים, שעוררו את תשומת ליבו של העורך שין משיקגו.בעיר חוארז, בה מתגוררים כמיליון וחצי תושבים, הוקמו מאז חתימת הסכם נאפט"א כ300 מאקווילאדורים.
רוצה לומר, בתי חרושת המספקים אך ורק מוצרים פטורי-מס לאזרחי ארה"ב וקנדה. משלמים שם 2.3 דולר לשעת עבודה וג'ניפר לופז מזועזעת מכך. עוד מגלה העיתונאית הנועזת שנערה בת 16, מעובדות המקום, נאנסה בלילה שקדם לבואה של לופז משיקגו לחוארז, נקברה בעודה בחיים, והצליחה לזחול החוצה מהקבר שלה.
אותה נערה - שמה אווה והיא מגולמת בידי מיה זאפטה, שחקנית מובילה בקולנוע המכסיקני - מוכנה לסכן חייה ולהעיד נגד שני הגברים שאנסו וקברו אותה. אחד מהם מכונה בפיה "אל דיאבולו", כלומר השטן, והקולנוען נאווה עשה כל מאמץ לבנות את דמותו כאילו הוא אינו אלא אחיו התאום של קייזר סוסה, הפושע המחריד מהסרט "החשוד המיידי".
לופז היא עיתונאית חוקרת, זה ברור. בהתאם למחויבות זו היא מתחזה לפועלת לא מקצועית ומיד, וואהו, מקבלת עבודה באותו פס ייצור של מקלטי טלוויזיה, שבו מועסקת גם אווה הנאנסת. די מהר עולות השתיים על עקבותיו של אחד הנבלות. זהו נהג אוטובוס המוביל את קורבנותיו לשדה גרוטאות, שם ממתין לו בדרך כלל השותף אל דיאבולו. הנהג נתפס, נעצר וממתין למשפטו.
אך איפה מסתתר שותפו השטני? שאלה קשה, שלופז ובנדרס מקמטים בגינה את מצחם יותר מפעם אחת.
בורדרטאון צילום: יח''צ
סרטו הנודע ביותר של נאווה הוא "אל נורטה" (1983), שבו עקב אחר מספר נערים בני עם המאיה, העושים דרכם לצפונה מגוואטמלה הרחוקה, דרך מכסיקו העוינת וגונבים את הגבול האמריקני, רק כדי להיווכח שאין הבדל בין גורלם המר בחברה האגררית של גוואטמלה לבין החברה המתועשת של ארה"ב. סרטים בולטים אחרים של נאווה הם "המשפחה שלי" ו"סלנה", שניהם בכיכובה של ג'ניפר לופז הצעירה.
נאווה, שנולד בסן דיאגו למשפחה ממוצא מכסיקני, משתדל לשמש שופר למצוקה ההיספנית. במיפוי של
החומרים הנחותים המעניינים את תעשיית הסרטים האמריקנית, זוהי בהחלט משימה ראויה, שיש רק לברך עליה. אלא שנאווה, לבד מהמיליטנטיות שלו, אינו מספק שום סיבות למחיאות כף באופן קולנועי שבו הוא משתדל להעביר את מה שבוער לו בבטן.
הקולנוע של נאווה לעולם מגויס, צעקני, נטול תחכום ושטוח כמו פלקט של הפגנה מפלגתית מאורגנת.
הסצנות אצלו אינן נובעות מתוך עצמן, אלא מדוקלמות על ידי הגיבורים, כאילו הם עומדים על פודיום
בכיכר העיר. מבט נוסף ב"בורדרטאון" מעלה שנאווה הצליח להדביק גם את הצלם הוותיק רינאלדו וילה לובוס באפקט הפלקטי הזה.
זוויות צילום נמוכות, מאיימות, טבולות בצבעוניות עכורה ובוטה, בסצינות שאינן אלא אילוסטרציה לטקסטים הנצעקים ברקע.
סוף רע הכל רע
מערכת היחסים הטעונה העומדת בין מכסיקו לשכנה העשירה מצפון, מעסיקה את הקולנוע עוד מאז ימי הסרט האילם, כאשר צ'רלי צ'פלין, בסרטו "הצליין", נראה בורח מהמשטרה המכסיקנית ומיחידת משמר הגבול האמריקנית, כשהוא רץ על קו מסומן של קו הגבול בין המדינות, פעם סוטה ימינה, פעם סוטה שמאלה, משתדל למצות את המירב מהאבסורד של הגבול הלא ממש שמור בין המדינות.
בורדרטאון
גאון קולנועי אחר, אורסון וולס, השתמש בגבול המשותף הזה כמטפורה לדואליות שבקיום האנושי - הומניות מול שטניות - בסרטו המזהיר "מגע של רשע". פיגורות בולטות אחרות כמו ג'ק ניקולסון בסרט "הגבול" וניק נולטי בסרט "הקשר המקצועי", שתי הפקות הוליוודיות משנות ה- 80 , השתדלו ללכוד את הרעים והמכוערים, תמיד הצד המכסיקני בסיפור, המנסים להרעיל את אמריקה הלבנה עם מטענים של אבקה לבנה ומסממת.
בשנים האחרונות שיחק קו הגבול הזה -
על מלוא משמעויותיו הפוליטיות, הפליליות והחברתיות - תפקיד מרכזי בסרטים כמו "בבל", "ארץ קשוחה" ו"בית הילדים". טומי לי ג'ונס, בסרט הבכורה שלו כבמאי - "שלוש הלוויות של מלכידס אסטרדה" - הצליח לגבש תמונת עולם צלולה ומורכבת יותר, שמשקפת את הגבול כמצב נפשי ולא רק גיאוגרפי.
מול שמות כבדים שכאלה, לנאווה אין הרבה מה לחפש. פאתטית במיוחד היא סצינת הסיום של "בורדרטאון", שבו הוא מנסה להראות את שליטתו בבימוי ולא רק בארגון הפגנות על הבד. זו סצינה המתארת את שריפת הבקתות שבהן מתגוררות הפועלות. על רקע גיהנומי זה נאבקים הטובים והטובות באל דיאבולו, שקשה לרסן את כוחו הדמוני.
כל כך כבד הוא הקרב עד שאפילו הכנסיה המקומית עולה בלהבות, ודיוקנה הנשרף של מריה הבתולה הקדושה ממלא את הבד. אך אל דאגה. לבסוף תנקום הנאנסת אווה את נקמתה בשטן. אווה, כלומר חוה, אם כל חי. כמה עמוק.
נא להמתין לטעינת התגובות
