האי: פסטיבל סיגט בהונגריה
בזמן שדימיטרי מדבדב ולהקתו נותנים הופעה חיה בגאורגיה, התקבצו בפסטיבל סיגט בלב הדנובה הסקס פיסטולז, אר-אי-אם, אלאניס מוריסט, הבייבישמבלס ואחרים ללוחמנות מסוג אחר לגמרי ג'וני ליידון לכלך על בוש, סרג' טנקיאן טינף את רוסיה, מייקל סטייפ התמזמז עם עצמו ופיט דוהרטי נתן ל"שעת השקיעה הגדולה" פירוש שונה ככה זה כשהקוק נמכר במחירי סוף עונה
העיניים שלו עדיין נוצצות בסאטלה שרק שילוב בין בירה הונגרית זולה וכמות מסחרית של ספידים על הבוקר יכול לייצר. אבל הוא לא נינוח. "זאת המלחמה, בנאדם", הוא נאנח בקולניות, מתלבט אם ממש לקום מהכיסא. "היא מבלבלת את האנשים. הפסטיבל השנה ממש משונה".
המלחמה, להלן רוסיה כותשת את גאורגיה. הפסטיבל, להלן סיגט. מרתון מוזיקלי שנמשך בין חמישה לשבעה ימים, הנערך על אי מוריק בלב הדנובה, בצמוד לפאתיה המטופחים של בודפשט, ומארח את עידית המוזיקאים בעולם. ומשונה, להלן שינוי מטריד בחוקי המשחק העולמיים. שינוי המחייב, בסופו של דבר, את יוזף לקום, לסנן קללה באוסטרו-הונגרית מדוברת ולפצוח במלאכת החלפת המסרים.
טי שירטס בגנות האימפריאליזם האמריקאי, כמו Tour" "Usa - the World Domination (על משקל סיבוב ההופעות המיתולוגי של מדונה), נדחקות לפנים הבאסטה, בעוד שהחולצות עם הכיתוב החביב Athletics" "Russian, שאליו מצורף ציור של קלאץ', מקודמות לקדמת החנות, על שביל העפר שבו פוסעים עשרות אלפי אירופאים צעירים במשך ערב אחד.
"קצת קשה להגיד דברים רעים על האמריקנים", יוזף כמעט מתנצל, "כשרואים בהונגריה תמונות של טנקים רוסיים. אוף, זה כל כך לא קול, בנאדם. למה הם עושים את זה בזמן סיגט?".
אכן, אקט חסר התחשבות מצד דימיטרי מדבדב ולהקתו. דווקא בלב הקיץ המרכז אירופי הממוזג, בינות לדוכני הפירות האורגניים, התיקים מהחומרים הממוחזרים ועשן הג'וינטים, הם שולחים ריאליטי צ' ק לנוער ההונגרי החולם.
העבר כבר כאן, והוא לא בהכרח נשמע מצוין. הדנ"א של סיגט, פסטיבל שנפתח בתחילת שנות ה-90 כהתארגנות סטודנטיאלית כמעט ספונטנית, מכתיב עד היום כיוון שמאלני, אקולוגי, אנטי אמריקני מובהק. אפשר לאתר אותו בנקל אפילו ברשימת המוזיקאים המתארחים בו מדי שנה. והנה, לרשע האולטימטיבי צמחו מתחרים. ועוד מיתולוגיים.
הבלבול הזה פורץ גם אל תוך ההופעות עצמן. המתחם הענק של הסיגט, מרביתו מצופה בחורשות גדולות הנחצות באמצעות שבילי עפר, מכיל שבע במות הפעילות ללא הפסקה בין הצהריים לאחת בלילה. וכמעט לא יכולתם למצוא ולו שעה אחת שבה לא נזרק משפט בעל קונטקסט פוליטי מעל אחת מהן.
קחו, לדוגמה, את סרג' טנקיאן. אמריקני ממוצא לבנוני וארמני, שהיה סולנה של להקת הרוק הכבד סיסטם אוף אה דאון, ומאז שפרש לקריירת סולו מרבה להתנגח במדיניותה הרשמית של ארצו. טנקיאן, שעורר סערה יומיים אחרי פיגועי 11 בספטמבר, כשהטיל את האחריות עליהם לפתחו של הממשל האמריקני, צועק לקהל בסיגט: "נכון, רוסיה מסוכנת. אבל ארצות הברית מסוכנת לא פחות!". והוא ממשיך, לקול מצהלות הקהל: "אתם חייבים להיות חופשיים בלבכם, במוחכם. לא להיות תלויים באף אימפריה מרושעת!".
ג' וני ליידון, הוא ג'וני רוטן, סולנה של הסקס פיסטולז הנתונה בסוג של קאמבק ברחבי היבשת, מסכים עם כל מילה. כלומר, אם אתם מצליחים לרדת לסוף דעתו. כמובן, במידה שיש לו כזו בכלל. "מי שחושב שג'ורג' בוש לא צריך להיות נשיא, שירים את היד! ", צועק מי שהשנים לא פגעו ולו במעט במידת החיבה שהוא רוחש לפרובוקציות.
"מי שחושב שאמריקה צריכה לצאת מעיראק, שירים את היד!". הוא על הגל. כמה נענועי אגן, חשיפת הישבן בן ה-50 פלוס, כמה גלגולים של העיניים הכי מפחידות ברוקנרול, ואנחנו
"אללה בי פרייסד", מכריז ליידון, "ג'ורג' בוש אירייזד. ועכשיו אתם!". בנקודה הזו, אפילו מקהלת פרחי הונגריה מעדיפה להחריש. שנאמר: המשכיל - ויש אחוז ניכר של סטודנטים בקהל - בעת ההיא יידום. ליידון ולהקתו "ג'וני אנד דה בויז", כפי שהוא נהנה לקרוא להם, דווקא עושים עבודה מצוינת כשהסולן מפסיק לבלבל את המוח. עם אנרגיות הרסניות, בעוצמה שיכולה להאיר את כל בודפשט ועוד יישאר עודף לברטיסלבה הסמוכה, הם מוכיחים שלא שכחו שום שטיק מבית מדרשו של מלקולם מקלארן.
על רקע הירח המלא, ליידון - בתלבושת של ציפורת מ"רחוב סומסום", העולה על מדי הסוואה - נראה בדיוק כמו הדוד הסוטה וחסר המצפון שלא הייתם רוצים. ב"גוד סייב דה קווין" הקהל כבר יוצא מדעתו. "נו פיוצ'ר! נו, פיוצ'ר!", שואגים בעליצות עשרות אלפי אירופאים, לפחות מחציתם הונגרים. כנציגי אומה המצטיינת בערכים גבוהים של פסימיות, השיר הקדום הזה יושב עליהם בול.
ואז גם מתחילה ההתפרעות. ניסיתי. באמת שהכינותי מראש את גופי לקראת הפוגרום, שיש המכנים גם הופעה של הסקס פיסטולז. הקפדתי, למשל, להיות מוקף רק בנשים. אבל מי, לעזאזל, יכול היה להזהיר אותי מראש מפני קהיליית הלסביות חובבת ריקודי הפוגו של בודפשט? ובייחוד מפני הבחורה הקירחת במגפי הדוקטור מרטינס הגבוהות, שהחליטה להמחיש לי באופן פיזי את משמעות השיר "No Fun"?
ועדיין, עושה רושם שחלק ניכר מהאנשים בקהל צפו בתימהון בארבעת הפאנקיסטים המזדקנים על הבמה. הצבתם של הסקס פיסטולז כמופע המרכזי של הערב, בדומה לאיירון מיידן, אר-אי-אם ואפילו אלאניס מוריסט בערבים אחרים של הפסטיבל, נבעה ממדיניות מכוונת של המארגנים, שביקשו לשוות לו אופי מבוגר יותר, ובכך גם למשוך צופים מבוססים ורגועים בהרבה מבשנים הקודמות.
ניסיון שלא ממש צלח. מחירו הלא גבוה של הפסטיבל (כרטיס כניסה לכל חמשת הימים, כולל הזכות ללון על האי, עלה כ-150 יורו), בצירוף מיקומה האטרקטיבי של בודפשט, בצנטרום של הפיילה האירופית, משך השנה כ-400 אלף איש, שגילם הממוצע לא חצה את רף ה-25. התוצאה הייתה קהל חם במיוחד, שרק חיכה להזדמנות להתפרק.
מפגש הדורות הזה יכול היה להביא לתוצאות פאתטיות - או נשגבות. המקרה של אר-אי-אם שייך, ללא ספק, לאפשרות השנייה. מייקל סטייפ וחבריו מצאו את עצמם בעת האחרונה בעמדה שהייתה מוכרת להם לפני למעלה מ-20 שנה: האנדרדוג.
דיווחים על הופעה גדולה שלהם באירלנד, שהועתקה למקום קטן מחמת מיעוט עניין, הגיעו גם לסיגט. והקרבה ללהקות עכשוויות חמות, כמו הקייזר צ'יפס או הבייבישמבלס, שהופיעו בפסטיבל, יצרה תחושה של חוסר ציפייה מוחלט, כמעט מיאוס, לקראת הגיג של השלישייה האמריקאית הוותיקה.
אבל אז הם עלו לבמה, וכל הדעות הקדומות נמחצו בבת אחת. מייקל סטייפ, בחליפה שחורה צמודה, טרף את סיגט מהאקורד הראשון. הוא התרוצץ ללא הרף, עיכס, ענטז, חיבק את עצמו, חרץ לשון, חייך בתיאטרליות, ירד מהבמה אל הקהל המחבק, ובעיקר שר ברמת עוצמה ותשוקה שהזכירו את אר-אי-אם של ראשית שנות ה-90.
שעה מתום המופע, הגיע גם רגע התהילה שלי. נכנסתי למתחם התקשורת כדי להטיל את מימיי. בחרתי אזור ניטרלי ופצחתי במלאכה. סיימתי, רכסתי, הסתובבתי, וממש מולי נפתחה דלתו של קרוואן חיוור, שממנה בקע לא אחר מאשר מייקל סטייפ, שבדיעבד נודע לי שהתראיין שם לטלוויזיה ההונגרית. "מייקל! ", ישראלי ברברי במיוחד פרץ מתוך קרביי העדינים. "מתי אתה בא לישראל?".
סטייפ נעצר לשנייה, תקע בי אותו מבט מופנם?מבויש?חודר, ואמר בקול חולמני "הממ, מוקדם ככל האפשר, אני מניח", רגע לפני שנעלם אל תוך האוטובוס הצמוד. האזנתם עתה לריאיון בלעדי עם אחד מגדולי המוזיקאים בעולם.
ריאיון אחר שבו נכחתי, הפעם רשמי, היה זה של רושין מרפי. פעם הסולנית של מולוקו, היום, ככל הנראה, הזמרת האהובה ביותר בהונגריה. למה? ככה. מאותה סיבה, כנראה, שהדראם אנד בייס גדול פה יותר מהאפיפיור, שאלאניס מוריסט נערצת (אמה היא ממוצא הונגרי), ושהשווארמה הישראלית (כך קוראים לה) היא הפאסט פוד הפופולרי ביותר בסיגט.
מרפי באמת נתנה מופע מצוין. שילוב מוחץ, אבל לגמרי לא קל לעיכול, של אלקטרוניקה לפרצוף עם שירה נשית מהסוג הענוג. בצירוף החלפה אינטנסיבית של תלבושות, ריקודים בסגנון עדות הרובוטים ופטמות זקורות להפליא, לא פלא שנהניתי.
כן פלא שלפחות 30 אלף איש נהנו יחד איתי מהמפגן הלא לגמרי קומוניקטיבי הזה. ומפליא עוד יותר היה לגלות שמסיבת העיתונאים של מרפי הייתה פשוט מפוצצת. בואו נאמר שנציגת הטלוויזיה הבולגרית נאלצה להישאר מחוץ לקרוואן, אחרי שהחליפה מהלומות עם אחד המארגנים.
מרפי הניחה לנו להתבשל בחדר כמעט חצי שעה, ואז נכנסה במעיל עור שחור, טי שירט לבנה ונעליים שחורות עם מגע מוזהב. מלכה. מבית המלוכה של הסאדו מאזו. לשאלתה של אוסטרלית מתלהבת אחת, "מה כל כך מיוחד בקהל ההונגרי?", היא ענתה באדישות מופגנת: "שום דבר. הם קהל כמו כל קהל אחר. מה שכן, הבקסטייג' פה מעולה. יופי של אוכל".
כתב מעיתון סרבי ציין את העובדה שהיא נפצעה ימים ספורים קודם לכן בהופעה במוסקבה ושאל מדוע עלתה בכל זאת להופיע בבודפשט. "כי עמידה על במה זה הדבר הבריא היחיד בחיים שלי", היא ענתה מבלי למצמץ. אני מוכן להישבע שהדבר היחיד שהצליח להצית אור בעיניה הכחולות היה אזכור ההופעה שנתנה בישראל, לפני כמה שנים. "או, זה קהל מיוחד!", היא התעוררה. "הישראלים משוגעים. ואני עוד זוכרת את הים של חיפה". לך תבין.
בינתיים, מחוץ למתחם העיתונאים, המסיבה נמשכה. אני מניח שהאווירה העולצת של הסיגט חייבת הרבה לסוחרי הסמים. ולמשטרת בודפשט, שנהגה ביד קלה, יחסית, במי שנתפס - רק סילקה אותו מהאי (ביבשת, על שימוש עצמי בלבד הם עשויים להיכלא לשלוש שנים!).
את הגראס, שבהונגריה נחשב לסם של מתבגרים בלבד, יכולת למצוא בשפע במעוזי הבאסטות של השחורים. האקסטזי, עדיין להיט במרכז אירופה, חולק כמעט ללא מפריע במתחמי המוזיקה האלקטרונית. ובזול. 60 שקל לכדור. מקומו של הקוקאין לא נפקד, וגם הפעם מדובר בגן עדן למכורים.
300 שקל ויש לכם גרם שלם, כדי לחגוג עם פיט דוהרטי והבייבישמבלס. דוהרטי, כדרכו, היה סיפור גדול גם פה. חוסר הוודאות באשר לשאלה אם יגיע להופעה (ארבע נערות אנגליות שפגשתי בסיגט הלכו כבר לשלוש הופעות שמהן הבריז בבריטניה), בצירוף הכריזמה הבלתי נתפסת שלו, הפכו את המופע של הבייבישמבלס, שהתקיים בשעת ערב מוקדמת, למנה העיקרית של היום האחרון בפסטיבל.
העובדה שדוהרטי נחת על אדמת הונגריה הוזכרה אפילו בחדשות הבוקר של אותו יום. דוהרטי, מצדו, בחליפת שלושה חלקים, הצילינדר המפורסם והמבט המחוק בעיניים, סיפק את הסחורה. שעה וחצי של רוק עם שורשים בלוזיים ברורים, כמה רגעי שיא מרגשים ומספר לא פחות של רגעים מתים, שבהם חשת שאם הוא לא היה כל כך מסטול, יכולנו להרוויח גאון אמיתי. הסתלבט שלו עבד יפה עם השמש ההונגרית, שצנחה בכבדות אל תוך הדנובה על רקע צלילי "פאק פוראבר". לילך ברנע הייתה קוראת לזה "שעת השקיעה הגדולה".
אבל עם כל הכבוד לדוהרטי, ההצגה הכי טובה בסיגט הייתה זו של ריקי ווילסון וחבריו מהקייזר צ' יפס. הלהקה האנגלית, שנראית כמו חבורה של שוכני פאבים שמנמנים ולא יוצלחים (בייחוד וילסון, הסולן, בפרצוף אדום המבליט אף בולבוסי), באה כדרכה לעבוד. וקשה.
אחרי חצי שעה של טיפוס על פיגומי הבמה, ריצה לתוך הקהל ושימוש בכל קלישאת רוקנרול אפשרית, הקהל נפל שדוד בפני המנוני האצטדיונים של החברים מלידס. ואז, ברגע קסום ונטול מודעות אחד, ירדו כל הניתוחים הפוליטיים, הסוציולוגיים והכלכליים לטמיון מתוק. בסוף הלהיט הגדול "רובי", נעמד ווילסון על הבמה ברוב טקס, וצעק "גוד איבנינג בוקרשט!".
הקהל ההונגרי, שגם כך סובל מרגשי נחיתות מובנים, הביט בו בתדהמה. חלפו כמה שניות עד שמישהו לחש לו באוזן. "אה, בודפשט", הוא תיקן, מתפוצץ מצחוק, והניף את הפחית שבידו כמחווה לקהל. בוקרסט, בודפסט, גאורגיה, שמורגיה. העיקר שהבירה תהיה קרה.
נא להמתין לטעינת התגובות
