עד שהרייטינג יפריד בינינו: קומיקאים ישראלים בשורות הטלוויזיה
הקומיקאים העבריים נוטים להסתדר בזוגות ובשלשות. אבל הסוף ידוע מראש: אחד גומר בפריים טיים של ערוץ 2, השני מקבץ פאנצ'ים בערוץ 33; אחד נהיה "מסודרים", השני בקושי "משמורת"; אחד תופס את לינור אברג'יל, השניים האחרים - אוטובוס לרמלה. ליטל בית-יוסף יצאה לבדוק מה עולה בגורלם של הלצים המקובצים ברגע שהם מפרידים כוחות. מסמך אנושי פלוס מוסר השכל
אלא מהות. עובדה, בעולם הבידור והסטנד-אפ הישראלי עדיין מעדיפים להתקבץ בזוגות ובשלשות כמו בטיול שנתי למערת המכפלה. וכולנו זוכרים מה קרה שם, בפעם האחרונה שמישהו העז להפגין ייחודיות.
זה מוזר, כי לכל אורך ההיסטוריה, ליצן החצר תמיד היה היחיד שהגיש למלך צרבת בתחפושת של צחוקים, היישר ממחילות לבו העשוקות. גם באמריקה מוגשים מופעי הסטנד-אפ הבולטים בבודדים, מאושיות כמו ג'רי סיינפלד, רובין וויליאמס או כריס רוק. המציאות מוכיחה שמיתוג עצמי בקבוצה מביא לעומס קפריזות ונידון לכישלון. אז למה רק אצלנו הקומיקאים מרגישים כזה צורך נואש לצאת לקרב על פעיות הקהל בקבוצה? מה יש בדו-בדחן או בתלת-לץ, שמעניק להם מספיק הגנות במאבק על הצחקוק? ומה קורה להם ברגע שבו הם יוצאים לבדם אל העולם הקר?
טל ומשה
טל פרידמן
אם נותרו עוד גרושים ששכחו שפרק ב' לנצח מזהיר יותר מהסיבוב הראשון, פרידמן הוא ההוכחה. הנה אחד שבשניות יכול היה לגמור איפשהו בערבות לואיזיאנה, כשהוא מפרק מילקשייק עם ביג-מק ומפציע בסרטים דוקומנטריים על האמריקניזציה שעשה בריטי שחצן. ולמרות הכול, כנגד כל הסיכויים, הוא הצליח בתבונה להפוך לסלע פריים טיים מדושן. פרידמן לא רק נראה כמו פסיכופת, אלא מחזיק גם בחושים כאלה. מהרגע שקיבל גט ממושון, הקפיד הבדרן הגבולי להקיף את עצמו אך ורק באנשים עם כריזמה. פרידמן רצה לעוף, וכדי לעשות את זה הוא היה זקוק לנמל מספיק רחב בכדי להכיל את מידותיו. ברגע שמצא אותו, הוא כבר לא צריך להתחבט יותר בשאלות כמו "עוף או דג?".
משה פרסטר
יש שחושבים שהטעות הפטאלית של פרסטר היא שלא השכיל למנוע את לידתו הטרגית של אייל קיציס. שניהם היו מאז ומעולם טניסאי פאנצ'ים, אך בשעה שקיציס הפך לאנה קורניקובה של הגגים, פרסטר שמר בקושי על אפיל של שחר פאר אחרי התבוסות. אבל האמת היא שלא קיציס הוא שהכריע את החלבן האנורקטי, אלא המציאות. פרסטר נותר אותו הקוטג' נטול הכרומוזום מנהריה, שבניינטיז כבש לבבות במופע "עלילות משה בעיר הגדולה". רק שהיום בתל אביב יש יותר נהריה מבנהריה, וגיקים נוירוטיים הם לא קסם אקזוטי, אלא חלק לגיטימי מהבריאה. הוא יכול היה להמציא את עצמו מחדש, או להמשיך להתרפק על אותן העלילות בעיר. היום הוא מדריך תיירים בנווה צדק. זה בנאדם עקבי.
אסי כהן הוא בעצם הגרסה המחוטבת של צביקה הדר. כמו שז'וז'ו הגיע לקשת, זרק את אשתו והחל לעשן סיגר, ככה קוקו פרץ לקשת, נטש את גורי ואוטומטית קיבל לוק של אחד שיהיה עליו יפה סיגר. הנסיקה שלו הייתה מטאורית, ונדמה שכל דבר שאצבע האי-טי השחומה והמכשפת שלו נגעה בו, הפך לקאלט. לנשים הוא נהיה קאובוי, לגברים גיימבוי ולתקשורת פלייבוי, כשהוא מוכיח בעקביות שקצרה היריעה מלהרחיב על כישוריו האורקוליים כשחקן, אבל גם עם יריעה קצרה הוא מצטלם נהדר. פיו, נהיה חם.
גורי אלפי הבעיה הכי גדולה של גורי היא שלפאנטום של האופרה שלו קוראים אסי. כמו כל פאנטום, גם הוא משאיר צלקות, וכמו כל אופרה, גם זה קורע לב. גורי בעצם לא פחות כישרוני, שנון או כריזמטי מאסי, אבל הוא רדוף. הדרך של שניהם נשארה זהה, הרייטינג לא, ובשעה שאסי קיבל ויזה חופשית לטופ ליסט,
משונה, אבל בדיעבד נראה שההידרדרות המקצועית של גרייניק התחילה ביום שהתקרב לאלוהות. גרייניק, ככל הנראה, חשב שהקב"ה יעריך את המחווה האצילית של השמטת שמו מהמופע המבוקש "ילדים סורגים לאלוהים". טעות. הסטנדפיסט המפלצט לא קרא את התנ"ך הנכון, ושכח שמדובר באותו האל שדרש וקיבל בית מקדש פעמיים. לימים, הילדים הסורגים נפרמו והאל הטוב החל לעשות בו איוב. הנפילה הייתה עוצמתית ומלאת טראח, כשלכל אורכה גרייניק מתכחש לקומיקאיותו. הוא ניסה להיות שחקן דרמתי, רקדן אוטומטי, זמר רלוונטי, ולבסוף נהיה זה עם האורגן שמגיש אקורדים לבדיחות של ליאור שליין. היום הוא כבר לא.
עידן אלתרמן
בניגוד לחברו מנווה חמציצים, החמציץ הזה מעולם לא ניסה להפוך לבוגנוויליה. אלתרמן המשיך להשתמש בתכונותיו החמציציות, גם הרבה אחרי שילדים הפסיקו לעקור אותו ולינוק לו את הגבעול. כשהוא הרגיש גמד, הוא קרא לעפר שכטר ועשה על זה סרט. כשהוא הרגיש קשיש, הוא מתח את עורו ליד אבי קושניר ב"החיים זה לא הכול", כשהתגנבה לראשו העלעלי מחשבה שהוא לוזר, הוא עמד מיד ליד מיכל ינאי ב"אווניו קיו". אלתרמן לא מתעלם מהמגרעות שלו, הוא משתמש בהן. המודעות העצמית הזאת, והאנושיות שבה הוא מאפשר לעצמו לשזף את החמוסות בתאורה מלאה, הן ששמרו לו על הקריירה. או על הקלונקס.
אלי ומריאנו מנהלים נישואים פתוחים ולא בוחלים בסווינגרס, ואולי בגלל זה אש האהבה מדליקה להם את הקריירה במקום לשרוף. ולא שלא היו הזדמנויות להצתה: עד היום צובאים פירומנים עם בנזין על סדרת היחיד המנומקת שלו, "אלי נגד העולם". המזל של פיניש הוא שגם כשנמאס לו מהארגנטינאי ההיפראקטיבי שלו, הוא לא בוגד בו בקולניות. את ביצועיו הסוטים הוא שומר לחדרי חדרים: ערוצי נישה דוממים, סדרות לא מפוענחות של יאיר לפיד או חנויות דיסקים מבודדות. כשהוא עם מריאנו, הוא מסור, נאמן ועם קיצי באצבעות. זאת זוגיות.
מריאנו אידלמן
בניגוד לפיניש, כשמריאנו חמום המוח בוגד, אפילו בבתי יתומים בלוקסמבורג המיטות חורקות. כמו כל
יצאנית מקסיקנית, גם מריאנו אוהב את זה מרהיב, מופגן ומנצנץ. הוא יעשה את זה בסדרות איכותיות
("שבתות וחגים", "עבודה ערבית") ובסרטים עתירי תקציב ("אהבה קולומביאנית", "סוף העולם שמאלה"). למריאנו אין שום בעיה לנקר לפיניש את העיניים עם פינצטה, הוא אפילו מתענג מזה. ואתם יודעים מה? אולי זה מה שהופך את היחסים שלהם לכל כך מתגמלים. קנאה, חושניות ואכזריות, זה גם מה שהרופא רשם למרקיז דה סאד.
יובל סמו
יובל סמו התחיל להצליח ביום שהמנאז' א-טרואה הנרקוטי שלו התפרק. וזה חבל, כי אם היה מפענח קודם שזה מה שעצר אותו, הוא היה מייצב אחוז הרבה יותר גבוה של מצבי רוח בעולם. שנים שהוא דשדש בשלוליות האפסיים עם חבריו, ובכל פעם שנדמה היה לו שזה זה, הוא הקיץ מהסטלה. עד שיום אחד השיל מעצמו סמו מאה ומשהו קילואים של אגו פצוע. ואז נשאר מנצ'קין אחד חנוק מכישרון, שתוכניות כמו "הרצועה", "החברים של נאור" ו"ארץ נהדרת" עוד יהיו קטנות על מידותיו. ברוכים הבאים לליליפוט.
אופיר לובל
פרוזאק הוא כדור חזק, ממכר ומלא בתופעות לוואי, שלא קל לצאת ממנו. לראיה, הקריירה הפוסט פרוזאקית של אופיר לובל, שממחישה את זה מצוין. לובל היה יכול להישאר באזורי הצחקקייה, אבל לא. קראו לזה מידלייף קרייסס, קראו לזה הדרמה של הילד המחונן, קראו לזה חוסר איזון כימי. בשורה התחתונה, לובל התחיל להתנהג כמו כל האורחות של אופרה ווינפרי בגוף אחד. פתאום הוא רוצה לחזור לאהבה הראשונה שלו, המוזיקה, פתאום הוא רוצה עומק עטוף בסינגלים, פתאום הוא מביים! אמנות! ממש! נגיד, קליפים לשירי מיימון או את צילומי החוץ של המוקש האסייגי, "צחוק מהעבודה". לובל תלה על עצמו שלט מעיק של "תכף אשוב". גם לווינונה ריידר זה קרה.
שלומי קוריאט
גם שלומי קוריאט יצא עם הפרוזאק לסיבוב ברקיע היהלומים של לוסי, וכשהוא חזר הוא חרץ שהוא מפסיק עם ההבלים, והופך להיות שחקן רציני של טלנובלות ודרמות. כמי שרצינות היא פתילייה לרגליו, נכנס קוריאט ברצינות של אבו ארבע ל"הבובות" וברצינות של אבו כביר ב"הבורר". נדמה היה שיותר רציני מזה, זה פיגוע. ואז הגיעו המעריצות שנאגרו בשתי הסדרות הרציניות הללו, ונתנו תרגום משל עצמן למילה "רצינות". יצא פיגוע.
ציון ברוך
ציון הוא הדיאנה רוס של שלישיית הדחקות מרמלה. כמו הדיווה המיניאטורית וכהת העור מהסופרימס, גם הדיווה הזאת הבינה מהר מאוד שיש חברים ויש פפראצי, ואין טעם להעמיד פנים ששניהם באותה דרגת חשיבות. בדיוק בגלל זה, מהדקה שפרץ ב"מה קשור", החל הקבבון להשתחל בהתרסה לפיתות של מבחר יפהפיות יוקרתי. הוא ניגב את החומוס של קארין מגריזו, קצץ ערבי דק דק ללינור אברג'יל, והיום הוא מנפנף על המנגל של אסתי גינזבורג. במקביל, נפוצה שמועה מטלטלת על סוד הקסם הציוני, שמקרוב, מתברר, הרבה יותר דומה לשישליק מאשר לקבבון. זה עבד, והוא החל להתלהק למגוון מרשים של סדרות וסרטים, ביניהם "הכול דבש", "הבורר" ו"אביבה אהובתי". אם זה ימשיך ככה, במחזמר על חייו תככב ביונסה. ברר.
אסי ישראלוף
את שני המה קשורים שהם לא ציון ברוך, לא קל לזהות. שניהם מגודלים, שניהם מגושמים ושניהם מתפתלים תמיד ליד ציון, בזמן שאתם בוחנים את בבואתו הכחושה ותוהים בקול של דיילת איפור חטטנית, "אבל איך, איך הוא משיג את כל השוות?". הדרך היחידה, אם כן, להבחין ביניהם, היא גזענית ופרימיטיבית: האחד נקרא "לא ציון ברוך, הגרוזיני", והשני הוא "לא ציון ברוך ולא הגרוזיני". ישראלוף הוא השני. זהו.
שלום מיכאלשווילי
טוב, זה לא נורא פוליטיקלי קורקט לקרוא לאחד שהשתתף ב"הבורר" בשם "לא ציון ברוך, הגרוזיני". אז לאחר שיקול מחודש ובהתחשב בנימוס בשעת מלחמות בכפוף לתקנון, הוחלט לכנות אותו הפעם "לא ציון ברוך, הגיאורגי". נכון, זה פחות קליט. אבל זה עדיין יותר קליט מהשם המקורי שלו.
ביחד, הפיג'מות מבוקשות כמו ליין של "ויקטוריה סיקרטס" כולל הטיירה בנקס. לחוד, זה יוצא קצת פחות ויקטוריה וקצת יותר סוד. ומכולם, רוזנפלד הוא הפיג'מה הכי חשאית בקולקציה. נו, זאת מהפלנל עם הדובונים המנוזלים והמצנפות, שמוחבאת עמוק בארון כמו האנה פרנק של הטקסטיל? 200 פעם רציתם למסור אותה לנזקקים, 200 פעם הגיע רגע האמת ושכחתם שהיא קיימת. רוזנפלד בדרך לאותו גורל עגום. זה הזמן להפוך לבייבי דול.
עודד פז
פז הוא אמנם פיג'מה פופולרית, אבל יותר מזה הוא פיג'מה נטולת מורא. עודד פז היה הראשון להפנים
שהוא צועד בדרך כל טל מוסרי. גם טל מוסרי לא ידע שהוא צועד בדרך טל מוסרי, ואז הוא נהיה טל מוסרי. "ככה נהיים טל מוסרי!", חרץ בהבזק של גאונות עודד פז הנבון, ונרשם מיד לתפקיד אורח ב"השמינייה". לצערו, גם זה היה מעשה טל מוסרי. עכשיו האופציה היחידה שנותרה כדי להתבדל מעולם הביסלי האינפנטילי היא למכור את נשמתו לפאייט ואת גופו לפירואט, ולהצטרף ל"רוקדים עם כוכבים". הוא קיבל קצת פריים טיים, ואז הודח. זה לא היה קורה לטל מוסרי.
קובי פרג'
כמו רוזנפלד, גם פרג' היה קרוב להיות פיג'מה אלמונית. אבל מה, יש לו קרחת בגודל כדור בדולח,
עיניים נכלוליות וארשת זדונית שגורמת לו להיראות כמו שודד ים אפל, שידוג למענך תיבת עתיקות אבודה. וכך, נחוש בדעתו לא להפוך ל"זה עם הקרחת", ארז פרג' את חבילת הגנים הקטלנית הזאת וקרא לדנה פרידר לרחרח את הסכנה. היא שאפה, הוא נשף, ומאז הוא לא תמיד לובש פיג'מה. טוב, אוגוסט עכשיו. בקרוב תוכלו לראות אותו ב"זה המצב!" של רשת.
נא להמתין לטעינת התגובות
