מדף הספרים של נורית זרחי
"הספר הפנטסטי של נורית זרחי" עם איוריה של זוכת פרס אייזנר, רותו מודן, יוצא בימים אלה לאור בהוצאת ידיעות ספרים. נורית זרחי, מחברת הספר, כותבת על המלצות ספרים, על רשימותיו של הנרי מילר ועל החיפוש אחר הספר הנכון

פרט ליומנה של אנאיס נין שפרנס את הפמיניסטיות שנים רבות עד שהוכרז כאנכרוניזם נרקסיסטי, וזה להוכיח ששום דבר אופנתי לא יעמוד לעד, ממליץ הנרי מילר בספר, על רשימת 100 הספרים שהשפיעו עליו. היו שם למשל ביוגרפיה של קרישנמורטי, ספר על גורדייף, ספר של מאדאם בלבצקי, הרבה איזוטריה, שהיום אפשר למצוא בכל מקום, אבל אז רק יחידי סגולה שמעו עליהם וכמובן הנרי מילר שהשתייך לבוהמה של האמריקאים בפריז והוא גילה לי את שמותיהם.
במשך שנים עקבתי אחר רשימת הספרים הזאת וניסיתי להשיג את הספרים, זה היה לפני עידן האינטרנט והיית צריך אז לשם כך או לנסוע לחוץ לארץ או למצוא ידידים נוסעים. שני הדברים לא היו חזיון נפוץ בתקופה ההיא. מה שהפך את הספרים האלה לגבי ליותר נכספים ויותר מסתוריים. בסוף הרשימה המליץ הנרי מילר לקרוא מה שפחות ספרים. אז חשבתי שזו מניפולציה לא יפה. היום הייתי אומרת לו, אם הייתי פוגשת בו, הנרי, אתה ממש בסדר.
מסתבר שבכל המהומה הביבליופילית יש מעט ספרים שנשארים בעלי חשיבות לגבי הקורא. בדרך כלל אלו הספרים שלא ירדתי לחקרם בפעם הראשונה שקראתי אותם ועזבתי אותם מתוך הנחה שהם קשים או משעממים או לא רלוונטיים, או קלאסיים או עתיקים, בדיעבד מסתבר לי שאלה הספרים שיש לי ענין לקרוא בהם שוב ושוב והם באמת לא רבים.
אני לא בטוחה עד כמה יש ביכולתי להבין אותם עד תומם גם היום אבל גם אם אני מדפדפת בטלויזיה או בעיתון כלשהו, הם תמיד מצפים לי ואני מצפה להם ושנינו מצפים לאיזו שעה שייפתח לי השכל ואני אצליח לקרוא את הספרים האלה שמבטיחים משהו ובאמת מקיימים.
בדרך כלל, ולאורך שנים, חיפשתי ספרים עם סוף טוב ודאגתי להקפיד שבסוף יתחתנו או יתפייסו או יכתבו או יציירו, מעניין מה עושה הזמן לטעם הספרותי ובעיקר לאלו, כמוני, שחיפשו נחמה יותר מאשר ספרות, אבל לצערי עלי להודות שהספרים שנחשבו כספרים ראויים לקריאה, בלי קשר לסופם, נותרו, לפחות אחדים מהם, ירוקי עד, בעוד שאחרים, קמלו יבשו. לך תסמוך על עצמך, לך תגיד מה הדעה שלך, שהזמן מחולל שינויים כל כך גדולים בעזרת האופנה והתקופה, הייתי גם אני רוצה לדעת מה הטעם שלי. בשביל זה אני צריכה להסתכל במה אני אקרא מחר.

כתשובה לשאלה מהי רשימת הספרים שאני ממליצה עליהם ומהם ספרי הפנטזיה שקראתי בילדותי אני רוצה להזכיר לעצמי שהשפה עצמה היא המצאה פנטסטית ועוד יותר מזה הכתיבה. בעצם, השפה היא שיטה לגמרי מופשטת והקשר בינה לבין הממשות ממש איננו קיים. כך שכל ספרות נטורליסטית וריאליסטית היא בעצם ספרות פנטזיה.
כשהייתי ילדה הייתי שטופה בקריאה. קראתי הכל החל באינדיאנית הנוקמת וכלה באסופית, כולל יד הנפץ, יתומים בדרכים, יתומים בחדרים, יתומות בפנימיה, היתה בי סקרנות שלא נתנה לי מנוח. אין טעם שאגיד עכשיו, בגילי, מה הספרים שקראתי אז.
הספרים שקראתי בילדותי הם חלק מעולם שהשתנה לחלוטין וחלק מאדם שהשתנה לחלוטין. זה היה עולם אחר. אבל גם היום אני עדיין נתונה למנגנון הסקרנות הזה שהשפה קשה לה להשביע אותו ובגלל אותו הפער בין השפה ובין הממשות אולי זה סוד הכתיבה
עניין ההמלצה על ספרים הוא מאד מקובל. תמיד העתקתי שמות של ספרים שחשבתי שאנשים שהמליצו עליהם קרובים לליבי במידה מסוימת. אחרי הרבה שנות קריאה חל שינוי בהשקפת עולמי ביחס לספרים ואולי זה לא בעקבות כמות הקריאה שלי אלא בשל השינוי שחל בעולם. ספרים הם דבר אישי. אישי. אישי. ולכן הדירוג שלהם וההמלצה עליהם נוגדים את מהות הקריאה.
מהות הקריאה קשורה בחנויות קטנות, אפלות, במדפים שיש בהם ערבוביה של אי סדר וסדר והם מבטיחים באופן המיוחד לספרים שהעולם יש בו עדיין איזשהו פשר וטעם וכדאי להמשיך לקרוא וכדאי לחפש את הספר הנכון. ולכן הייתי מעדיפה שאנשים ימליצו על חנויות נפלאות ויתנו לנו מפות לשם נוביל את עצמנו בעקבות החיפוש הגדול אחרי הספר הנכון שכמובן אף פעם אי אפשר יהיה למצוא אותו.