גיק שיק: ראיון עם פיני טבגר
בין אם זה בגלל האף החריג, האלרגיות הכרוניות או העובדה שהוא מסתובב עם מסיר איפור בתיק, שום דבר שעשה לא חילץ את פיני טבגר מתדמית היוצמח הנצחי. היום, כשהוא יושב על משבצת הגניחט הלוהט של הפריים טיים, הוא כבר לא צריך להזיע בשביל למגנט אליו בחורות. חנון זה הקוּל החדש
"אולי זה קשור לזה שגדלתי בבית שהכול בו היה תמיד מסודר ונקי ומושלם כזה", הוא מהרהר, "אז אני מפצה על זה וגר במקומות שיש בהם איזה פגם". זה משהו שטבגר נוטה לעשות הרבה, אגב, להרהר בקול רם ולנתח את עצמו באוזני בן שיחו. לא מתוך ריכוז עצמי, להפך, מתוך סקרנות אמיתית להבין אנשים ואת עצמו בכללם. מרגע שהגענו לדירת הגג היה לי ברור שזה לא מקום ראוי למגורי אנוש.
הדירה הזו היא לא סתם ג'יפה, זה איפה שהג'יפה עוברת לגור כשנגמר לה הכסף. גם טבגר ידע את זה, ולמרות זאת הוא הסתובב ברחבי הגג דמוי מחנה הפליטים במשך כרבע שעה והתדיין עם היצור המדובלל שניסה להשכיר את החורבה תוך ניסיונות למצוא בה יתרונות כלשהם. אחד מהם היה, למשל, שכשנתלים מהאנטנה אפשר לראות את הים. בסוף נמאס לי וגררתי אותו החוצה לקול מחאות המדובלל.
פיני, אתה כוכב טלוויזיה, אתה לא יכול לגור שם!
"לא, מה?", הוא עונה בטון מהורהר. "אבל היה מעניין לדבר איתו".
"אני חייב תוך כדי כך להסתכל על ההיא ממול ועל זה מאחורה ולחשוב על ההוא שראיתי לפני דקה, והם כולם מעסיקים אותי לא פחות ממה שאני ואתה מעסיקים אותי עכשיו. פשוט חסר לי שקט קיומי, כזה שמאפשר לך להתרכז בדבר אחד שאתה עושה באותו רגע, ולא לחשוב על מיליון דברים באותו הזמן. יש בזה אפילו משהו חרדתי, אני חושב. רופא הומיאופת אמר לי פעם שאני אסתמטי כי יש לי רגישות יתר לסביבה".
במה עוד זה בא לידי ביטוי?
"ברצון להוכיח לכולם, להראות שאני מוצלח, לעשות הכול תמיד הכי טוב. כשניגנתי בפסנתר המורה שלי היה נותן לי קלטות כאלה עם מוזיקה וסיפור חייהם של מלחינים מפורסמים, ואני זוכר את התסכול שהייתי מרגיש כבר כילד, כשחשבתי שאני לא אהיה מוצלח ומפורסם כמוהם. אני זוכר את עצמי הולך בקריית אתא, איפה שגדלתי, מגודל שיער ונראה לגמרי פריק, ורק מת שיסתכלו עליי, שיכירו אותי. ולמרות שהמשמעות של להיות חריג בקריית אתא היתה לחטוף כאפות, עדיין הלכתי ככה כי היה לי חשוב להראות לכולם שאני מיוחד. זה בא לידי ביטוי גם בסוג של פרפקציוניזם, של רצון לעשות הכול הכי טוב ולקבל ביקורות הכי טובות. זה הכול חלק מאותו שלם. חוסר שקט פנימי, חרדתיות".
אתה זוכר מתי זה התחיל או שזה תמיד היה ככה?
"אני מניח שיש לזה קשר לגירושים של ההורים שלי, ליציבות הזאת שמתערערת לך כשאתה ילד. הייתי בן שש כשהוריי התגרשו, ודווקא רווח לי. אני זוכר שהם היו רבים הרבה והיו סקנדלים בבית. אבל אין לי ספק שמשהו נפגע בתחושת היציבות שהיתה לי ושאני מפצה עליה כל החיים. כשאתה ילד מפתח שחוזר לבית ריק כי אמא בעבודה, יש לך הרבה זמן עם עצמך וצורך גדול שישימו לב אליך. אוף, אתה מזכיר לי נשכחות. זה הזמן לעוד דרינק", הוא אומר ומזמין מהמלצרית בבית הקפה עוד עראק.
"אני לא זוכר תקופות קשות של כעס", הוא אומר, "גם לא בילדות. הבנתי תמיד שזה קשר מסוג מסוים. ברור שקינאתי קצת בילדים שאבא שלהם היה בא לקחת אותם ללונה פארק. אבל התקופה האחרונה היא תקופה טובה. פתאום אני מגלה את האחים שלי מהנישואים השניים של אבא שלי ופתאום יש לי משפחה: אחים שלא היו לי כל החיים וגם עם אבא היחסים מתהדקים לאט לאט. אני עכשיו בעניין של להתגבר על דברים, לפתור אותם, לא להמשיך להתחרבש איתם. להתגבר על תסביכים של בדידות, של כעס על ההורים, של ברווזון מכוער או תסביכי אין כסף. זה מה שנותן לך את התחושה שאתה באמת מתבגר ומשתפר עם השנים".
תסביכי ברווזון מכוער?
"כן, היו לי המון כאלה. בבית ספר לא נחשבתי לילד יפה. בוא נגיד שהשקעתי באופי. ניסיתי להיות מגניב כזה, מיוחד. ניגנתי בלהקת רוק, הייתי קשוב מאוד לבנות, הקשבתי לכל הסיפורים שלהן והן חשבו שאני חמוד בגלל זה. אבל אף פעם לא נחשבתי ליפה. סביר להניח שאם הייתי יותר יפה הייתי פחות מקשיב, אז אולי זה יצא לטובה. אולי זה גם חלק מההסבר לכך שאני מקשיב לאנשים זרים ומדבר איתם. התרגלתי".
זה בגלל האף?
"לאף בהחלט היו השלכות על העניין. בתיכון חשבתי לעשות ניתוח פלסטי כי זה היה פופולרי. אולי מכיוון ששידרו את'בברלי הילס 90210' ושם כל הבנות עשו ניתוח. כשהייתי עובר ליד בנות בפרופיל הייתי מסתיר את האף עם היד או עם ספר. עד היום כשאני רואה את עצמי בטלוויזיה אני נבהל מהאף. אבל חוץ מזה התסביכים נעלמו. ברוך שפטרנו. לא שהיום אין השפעה, ברור שנשארו שאריות של חנוניות, של ביישנות ושל רצון להוכיח".
"זה לא באמת מפריע לי כל כך", הוא מבהיר, "זה פשוט כבר מתיש לענות על השאלה הזאת, כי שואלים אותה לא מעט. אני לא ממש יודע מה זה אומר. יש בי צדדים של חנון. כזה שיש לו אלרגיות בסתיו אז הוא הולך עם טישו בתיק, מנוזל ודומע) והיו לי משקפיים עד שעשיתי ניתוח לייזר, וכשאני לא מוריד את האיפור אחרי הצילומים ישר מתחיל לי גירוי בעין אז אני מסתובב עם מסירי איפור בתיק. מצד שני, יש לי גם תכונות אחרות, פרועות. בתיכון הייתי בכלל סוג של פריק עם השיער ולהקת הרוק. זה נכון שלוהקתי לתפקיד החנון לא מעט. אולי זה פשוט כי יש לי פרצוף כזה, אבל דווקא את תפקידי הזיינים שקיבלתי, כמו ב'אדמה משוגעת', אהבתי יותר".
אתה חושב שבנות אוהבות אותך כי להיות חנון היום זה אין, או פשוט כי אתה בטלוויזיה?
"אתה באמת רוצה שאגיד למה לדעתי בנות אוהבות אותי?".
למה לא?
"כי זה כמו לגלות את סודות הקסם שלך! אחרי שמגלים, זה לא עובד. אני חושב שבנות אוהבות אנשים מעניינים שיש בהם ניגודים - כמוני. יש בי את הצד שקוראים לו חנון, אבל יש גם צד שהוא מאוד יצרי. חוץ מזה, בנות שונות במצבים שונים אוהבות גברים שונים. לעובדה שאני בטלוויזיה יש בהחלט חלק בזה, זה מקל עליך לפתוח שיחה עם מישהי. מצד שני, עדיין יש מלא בחורות שלא שמות עליי, ולפעמים להיות מוכר זה רק מפריע. אתה לא יכול לשבת ולהסתכל על מישהי בלי שיסתכלו עליך מסתכל עליה, ואז כל הבית קפה או הרחוב או הבר רואה אותך מתחיל עם בחורה. זה כמו להיות קוף בניסוי מדעי. מאוד מלחיץ".
טבגר, שהשנה ימלאו לו 30, נולד בירושלים להורים שעלו מברית המועצות בשנות ה-70 וגדל בקריית אתא. הוא ניגן בפסנתר מגיל עשר ואחר כך בגיטרה ועד היום הוא מעיד על עצמו שהמוזיקה היא האהבה הטהורה ביותר שלו. אחרי הצבא החל ללמוד משחק ב"ניסן נתיב" ומיד אחרי הלימודים מצא את עצמו משחק בתיאטרון "גשר" במשך שנה. "שיחקתי עם יבגניה דודינה בהצגה שלהם ברוסית שרצה רק בחו"ל", הוא נזכר, "זה היה מדהים. הבכורה שלי אחרי הסטודיו היתה בשיקגו ברוסית, שזו שפה שאני מדבר אבל לא שולט בה כמו בעברית, ועוד עם יבגניה דודינה שהתאהבתי בה ישר. זו היתה חוויה לא נורמלית".
טבגר המשיך לשחק בתיאטרון וכן בטלוויזיה ובקולנוע. בין השאר ראיתם אותו בשתי העונות הראשונות של הדרמה היומית "השיר שלנו", שם גילם את נחי, החנון הדתי; ב"רוקדים עם כוכבים" ובתפקיד הקיבוצניק החרמן בסרט הקולנוע "אדמה משוגעת". השנה הוא אף השתתף בסרט הקולנוע הלוהט של הקיץ, "איים אבודים", שקטף 14 מועמדויות בטקס האוסקר הישראלי שייערך בחודש הבא.
במקביל סיים טבגר לימודי תואר ראשון בקולנוע באוניברסיטת תל אביב, עם סרט הגמר "ויצמן עשר", שזכה לפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל סרטי סטודנטים בפריז בשנת 2007. הסרט מספר, איך לא, על משפחה של עולים חדשים מרוסיה. "זה היה באמת סרט אישי מאוד מבחינתי", הוא אומר, "והוא השאיר אותי ממש מרוקן מבחינה נפשית. לא היה לי חשק לעשות כלום. לא היה לי כוח לכלום. נכנסתי עמוק למצב האמן המיוסר. אני חושב שזו אחת הסיבות שבגללן הלכתי לאודישן להנחיית 'היפה והחנון' בערוץ 10, כי התחשק לי לשבור כיוון, לשנות גישה, ללכת על משהו קליל יותר. בדיעבד התברר שזו עבודה נורא קשה".
מה היה קשה?
"בעיקר להעמיד פנים שזה לא קשה. כמנחה אתה צריך להיות קליל ומרענן כל הזמן, אבל עם זאת לשלוט באינסוף פרטים ולהניע קדימה את כל העסק. להיראות קליל זה משהו שלא קל להגיע אליו. מצד אחד אתה בכלל לא חשוב כי שלא כמו העבודה כשחקן, כאן לא אני במרכז אלא המתמודדים. מצד שני, אתה הכי חשוב כי אתה העוגן של כל העסק מבחינתם, וגם מבחינת ההפקה והצופה בבית. זה מעמד שקשה להתרגל אליו. זו גם הפעם הראשונה שהנחיתי, כך שהייתי מאוד חסר ביטחון כל הזמן".
ייתכן שגם היה לך קשה להעמיד פנים שזה מעניין אותך בכלל? הרי למדת ב"ניסן נתיב", סיימת תואר בקולנוע, אתה מנגן מגיל עשר, בחור רציני. מה לך ולהנחיית תוכנית ריאליטי?
"ממש לא הסתכלתי על זה ככה. קודם כול, כבר סיכמנו שאנשים באמת מעניינים אותי ושם פוגשים הרבה אנשים ורואים איך הם מתנהגים במצבים קיצוניים. והיה כמובן האתגר של להנחות בפריים טיים, מה שלא עשיתי אף פעם. זה לא בא על חשבון הכתיבה או המוזיקה או המשחק. אני אעשה את כל הדברים האלה. להפך, זה גם שיקול כלכלי: אם זה נותן לי חצי שנה של שקט ומאפשר לי לשבת ולכתוב פיצ'ר, אז שווה, לא?".
אני חייב לשאול, הבחורות שם באמת כאלה סתומות?
"אני חושב שיש אצלן איזה נתק בסיסי. בהרבה מקרים זו לא טיפשות אלא נתק. הן בכלל לא חושבות בתדר הזה של ספרים, מידע, ידע, חשיבה. לדעתי אצל חלק מהן היה פוטנציאל לא רע מבחינה שכלית והוא אפילו קיבל ביטוי מסוים בתוכנית. ראית שהן כן מסוגלות לעשות דברים עם הראש. כך שהמציאות יותר מורכבת מלהגיד שהן סתם טיפשות. מצד שני, הן באמת לא ידעו תשובות לשאלות, לא המצאנו את זה, אז לך תדע", הוא צוחק במבוכה.
אם היית צריך לבחור בין להיות אחד מהחנונים שם או אחת מהיפות, מה היית מעדיף?
"להיות יפה".
למה?
"כי החנון יודע שהוא מכוער וסובל מזה, והיפה לא יודעת שהיא טיפשה. היא מאושרת מהחיים".
נא להמתין לטעינת התגובות
