יום האהבה של יואב יצחק וחיים משה
ביום האהבה כולנו משחקים בחתן וכלה שזה עתה נישאו, ומעמידים פנים כאילו מכאן ועד סוף החיים זה ירח דבש אחד ארוך. יוסי גיספן כתב ושמעון בוסקילה הלחין את אחד מלהיטי החתונות הדביקים של הקיץ, שנותן פתחון פה לגבר מתלהב
לשמחתי, עבר איזה זמן מאז הוזמנתי לחתונה ואף נכחתי בה, אבל יודעי דבר מספרים שבשנים האחרונות אין חתונה שלא משמיעים בה את שירם של חיים משה ויואב יצחק "עד סוף העולם". מה יותר מתאים ליום האהבה, אני שואלת, מהתבוננות קרובה במנת הסכרין המרוכזת, בהתפעמות מהחתן הנרגש שמבטיח לכלתו אהבת אמת, התחלה מתוקה שלעולם לא יהיה לה סוף.
רוצה להגיד לך כדאי שתדעי/ אני בעננים כשאת לצידי/ וגם ברגעים שאני לא איתך/ יש מי שלנצח אוהב רק אותך
קהל נכבד, קבלו את החתן והכלה לריקוד הסלואו הראשון שלהם כזוג נשוי, ישר מהעננים. ההרגשה הזו, ש"לנצח" נאהב, היא כנראה רק אחת ממיני האשליות פרי מוחו הקודח של המין האנושי, שכן מה מאפשר לנו לשרוד את החיים האלה, על תלאותיהם האינסופיות, על המועקות והמכאובים שהם מזמנים לנו, אם לא מנגנון ההדחקה המשובח והיעיל, שסבא פרויד עזר לנו להכיר בקיומו.
עזבו
אתכם מהדחקות, הפעם, עם הכלה הזאת, אומר לנו קולו העמוק של חיים משה (או שמא זה יואב) זה באמת לנצח. לא, שתבינו, יש סיכוי שאני אמות פעם, אומר לעצמו (וחולק איתנו) הדובר בשיר, אבל האהבה הזו היא ב-א-מ-ת לנצח נצחים. זו אהבה שמרגישים רק פעם בחיים, והיא חסינת טיטולים, שפעות, בעלי בתים, משכנתאות, שעמום, בגידות, ילדים, הלוואות, זיקנה או מחלות.
ואין בעולם עוד כזאת אהבה/ כמו אז בתנ"ך כמו אדם וחווה/ אני רוצה שתדעי זה מכאן עד הסוף/ בטוב וברע אני אמשיך לאהוב/ אמריא לשמיים אחצה את הים/ אלך אחריך עד סוף העולם/ רוצה שתדעי זה מכאן עד הסוף/ בטוב וברע אני אמשיך לאהוב/ אמריא לשמיים אחצה את הים/ אלך אחריך עד סוף העולם
החתן (שלא שמע מעולם את הביטוי התנ"כי "אל יתהלל חוגר כמפתח") יוצא בהכרזות שאין להן כיסוי, על טרקים לקצה העולם (כשבפועל, רוב הסיכויים שפעולה פרוזאית כמו להוריד את הזבל תהווה עילה לויכוח על בסיס יומי) ומתהדר בתכונות של גיבור על שחוצה ימים וממריא לשחקים (אלא אם כן אפשר לקרוא את הצלילה לתחתונים והנסיקה לעליונים כמטאפורה למעשה האהבה שהוא נחלתו של כל בן אנוש, ולאו דווקא של גיבור-על). מרוב אהבה, הוא כבר מדבר על הסוף, לא סתם סוף, אלא סוף העולם. הלו, למה באפוקליפסה באמצע החגיגה?
כשאת מאושרת אז טוב לי בלב/ ואם את נשברת גם לי זה כואב/ כי את משלימה בי את מה שחסר/ אוספת אותי כשאני מתפורר
קולה של הכלה, שהשיר מייעד לה תפקיד של סופר-גלו, לא נוכח בשיר, אבל אל דאגה, שורות הבית השני כבר לימדו אותנו שרב הנסתר על הגלוי, וכמו שלכלה מובטחת אהבה ("לנצח") גם ברגעים שהחתן לא איתה, נוכחותה של הכלה צפה ועולה מבין השורות, מבין גלי הים אותו מוכן החתן לחצות מרוב אהבה. הבית האחרון מעשיר אותנו בידיעה שהכלה היא נשמה או ליתר דיוק: חצי נשמה.
הביטי אלי ותראי שאני/ חצוי וזו את החצי השני/ באש ובמים אהיה לך חומה/ אתן את חיי בשבילך נשמה
מה נשאר מהסיפור התנ"כי, איפה אדם ואיפה חווה, איפה שיר השירים, איפה התשוקה ואיפה היצרים, נשארנו רק עם הדימוי השחוק לעייפה של שניים שהם אחד. למרות שהמילים שהושמו בפיותיהם של חיים משה ויואב יצחק מאזכרות אילנות גבוהים (וקדושים, למגזרים מסוימים), השיר הזה מוכיח שמשהו השתבש מאז שאבי האנושות אכל מעץ הדעת.
אבל בכל אופן, לא באתי להשבית שמחות, ומי שהחג הזה מדבר אליו/אליה, מוזמנ/ת להתפנק בפזמונים בדרגות מתיקות כאלה או אחרות ולצאת בלבן לכרמים או לחילופין לטבוע בים של יגון. מי שט"ו באב (או טקס חופה, מרגש ככל שיהיה) מצליח לשבש להם את המערכות, ולהשכיח מהם עובדות חיים בסיסיות, מתבקשים רק להיזהר ולא להתבלבל בין חומה לנשמה ובין ים לסוף העולם.
נא להמתין לטעינת התגובות
