ציפורה לבני ואאם באיסראל
מה זו שאריתיות, מי עושה כטוב ברוחו, האם כדאי לחזבג, מה בין עם סגולה לצבע הסגול, איך נקרא לקציצת סויה ומהו הביטוי העברי הנפוץ ביותר בשפות העולם
ציפורה
אהוד ברק ביצע תרגיל אסטרטגי מבריק כשהסב את שמה של ציפי לבני ל"ציפורה". ציפי לבני היא משלנו, כמו ביבי ואריק ופואד. ציפורה היא דודה פולנייה או לכל היותר בת קיבוץ קשישה מהעמק.
מכל השמות הגלותיים כמו רבקה, שרה, פרומה ופרידה וגם גולדה, השם ציפורה הוא אחד הקשים לעיכול, ולא לחינם ניסו מאז ומתמיד להסב אותו לכינויים: ציפ הפלמ"חניקית, ציפי ילידת הפיפטיז, ציפה העורכת שעל שמה נקראה ציפורה המרכלת מ"חדשות", ואפילו ציפּוֹיְקֶה, המזכירה הנצחית של מוקי צור. הכול, רק לא ציפורה. ולא תגידו אלמונית, אלא אשתו של משה רבנו, ובתו של יתרו.
ללבני זה לא יעזור. בנימין נתניהו אמנם עמל קשות להיפטר מן הביבי, וגם אריאל שרון התבגר מאריק, אבל ציפי תישאר ציפי, לפחות עד אחרי הפריימריס.
אמבונגר בבונגראנץ'
סיגל כותבת: "גיא, בן שבע, מתקן את אחותו הצעירה שהעזה לומר 'המבורגר', ומאז אנחנו אוכלים רק אמבונגרים, ללא כחל וסרק. רציתי לבדוק האם 'אמבונגר' צמחי יכול גם הוא לענות לתואר הנכסף, או שמא רק קציצת הבשר המקורית ראויה לשם הזה".
את השאלה של סיגל יוכל לפתור רק דיון משפחתי נוסף, אבל אמבונגר הוא שיבוש ילדים הנשמע לא מעט במחוזות המקדונלד, שלא לדבר על המתחרה המציע דווקא בונגראנץ'. שתי המילים האלה הופכות לאיטן למותגים בפני עצמם, ולא ירחק היום והן יצעקו אלינו מתשדירי הפרסומת. בשתיהן רי"ש הופכת לנו"ן מטעמי מה שקרוי "דיסימילציה" עקב הקושי להגות שני רי"שים רצופים. היעלמות העיצור ה"א ב"אמבונגר" אמנם אופיינית לילדים, אך היא בוודאי לא צריכה להפתיע את אאם באיסראל.
נשמעו השבוע
"צפוי לנו קרב אימתנים" (יואב ברוק לקראת משחה הפרפר לנשים)
"כל אחד עושה כטוב ברוחו" (מוביל רהיטים חושף את סודות המקצוע, חדשות ערוץ 10).
לינוי בר גפן כותבת: "לאחרונה יצא לי לשמוע יותר ויותר מרואיינים בתכניות שונות, בעיקר כאשר הם מתראיינים בנוגע לעניינים מקצועיים, מרבים להשתמש בסיומת "-ִיות", גם במקומות שאינני בטוחה שניתן לבצע בהם את ההטיה הזאת. מומחה לנושא משק המים דיבר על "ניצוליות המים", כלומר: שימוש יעיל בהם.
אביב לביא, בראיון רדיופוני על השימוש המסוכן בחומרי הדברה בחקלאות, טען שהמבחן לכך הוא "שאריתיות", כלומר: כמה חומר נשאר על קליפת הפרי או הירק ובתוכו. נדמה לי שזה לא מקרי שאינפלציית השימוש בסיומת הזאת היא בעיקר כאשר מדברים על עניינים מקצועיים, כי יש בה משהו שהופך כל שם פועל וכל תואר סתמי למינוח מקצועי, אבל אני תוהה אם אין כאן עיוות מסוים של כללי העברית. האמנם?"
בשאלה של לינוי יש הרבה מן השאלתיות. עיוות אין כאן, אבל התפתחות מוגזמת יש ויש. הסיומת –ות מופיעה כבר בתלמוד,
המילים תקינות, אבל הדבקת סיומות זו על גבי זו נראית לפעמים כמו מפעל כושל לייצור גמלים. בוויכוחים על מילה עברית ל-accountability היו שהציעו את "אחריותיות", כלומר, שתי סיומות –יות רצופות, המילה לא נקלטה וטוב שכך, האקדמיה ללשון החליטה על "אחריות דיווח". ולקינוחיותיות הנה ציטוט מאתר "גן ילדים", שבו מתלוננת אם על תופעת "היוסי-ילד-מוצלחיות הזו", שהיא הנטייה לקבל כל פשלה של הילד בהבנה מוגזמת.
הדיון בענייני שכפול ושעתוק הוליד תגובות והצעות המתייחסות לתופעה הרחבה של גזירת שורשים ופעלים חדשים משמות עצם. עוזי אורנן קורא לתופעה "סחיטה", כלומר, "סוחטים" שורש מן המילה הנופלת אל העברית ללא שורש. מ"וזלין" שהוזכר במדור סוחטים את "לווזלן", כפי שמהמילה היוונית-עברית העתיקה "בסיס" סוחטים את "לבסס", ומ"פילוסוף" סחטו הרמב"ם ועמיתיו את "להתפלסף". ארז כותב: "אם "לווזלן" כל כך רע, למה שלא נפסול את "לשמן" וחבריו?" ארז צודק. מהמילה התנ"כית "שמן" סחטו בשפת התלמוד לא רק זיתים אלא גם את הפועל "לשמן".
בעניין הפועל "לווזלן" מוסיף ידידיה מגלותו בצפון קרוליינה: "בחיל השריון מווזלנים כל שבוע את כל הגומי של הכבלים במערכת הקשר של הטנק. אני גם משער שבשאר חילות צה"ל משתמשים בפועל הזה". ואילו שלמה יונה מוטרד מהפועל "לקמבק" שנסחט מ-come-back, ומציע שורש פועל עברי: לחזבג, ראשי תיבות של "חזר בגדול". גם עברי, כותב שלמה, וגם מזכיר את he's back. ראשי תיבות הם בסיס לגיטימי לסחיטת שורשים, כמו ליחצן (שהתגלגל מיח"צ: יחסי ציבור), לחזלש (חזל"ש: חזרה לשגרה, משפת הצבא), או לנצלש (נצל"ש: ניצול שרשור, מלשון המצ'וטטים), שלא לדבר על לדווח (דו"ח: דין וחשבון) הישן והטוב.
פרשת ואתחנן הביאה לנו את הכינוי המחמיא והמחייב "עם סגולה", ומאז אנחנו תקועים אתו. על פי ההקשר המקראי והשפות המקבילות מדובר ברכוש חשוב ויקר. באכדית סוגולו הוא עדר, ובארמית סגולתא פירושה רכוש, ועל פי אלה מדובר בהכרזת של אלוהים שעם ישראל הוא רכושו היקר. בן גוריון, עם פרישתו לשדה בוקר, טבע ביטוי קרוב כשאמר: "היינו ונהיה גוי סגולה ועם עולם".
מכאן התגלגלה הסגולה למחוזות שונים ומשונים. בתלמוד נוצר הפועל "לסגל", כלומר, לעשות משהו לקניינך, ובלשון ימי הביניים "סגולה" פירושה תכונה מיוחדת כלשהי, וזה השימוש המקובל במילה עד היום. חכמי ימי הביניים יצרו גם את "סגולי", כלומר, חשוב ומהותי. השורש סג"ל הרחיק לכת, ובבניין "התפעל" חל בו פיחות של ממש: "הסתגל" הוא מי ש"סיגל את עצמו", כלומר, רכש לעצמו ידע ותכונות המתאימות לסביבתו. כך משמש אותו שורש גם לעם המובחר והמיוחד, וגם לסתגלן המתאים עצמו לכל מצב. מדעני החינוך יצרו גם את "מסוגלוּת הורית", ובעניין זה ראו את גלגולי הסיומת –וּת במדור זה.
השורש סג"ל צץ מפינות נוספות, שכל קשר ביניהן מקרי בהחלט. סגל הנבחרת האולימפית התגלגל מ"סגל חבורה" בלשון ימי הביניים. הצורה הסגלגלה, האובאלית, נוסח "החדר הסגלגל" היא פיתוח של "עגלגל". דווקא בין סימן הניקוד סֶגול לבין הצבע הסגול יש ככל הנראה קשר. ארנסט קליין קושר את שתיהן לאשכול הענבים, הנקרא בארמית סגולא.
סימן הניקוד, הקיים גם בטעמי המקרא בגירסה עילית, הוא משולש הדומה לאשכול. הפרח התלמודי סיגלא, הקרוי בעברית החדשה סגל, נקרא כך על פי צורתו המזכירה אשכול, וממנו נגזר הצבע הסגול, שהוא צבעו של הפרח. היום מוכר הפרח בצבעים שונים, "אמנון ותמר", למשל, הוא "סגל שלש-גוני", אך גם בשפות הלטיניות יש זהות בין הצבע הסגול violet לשם הפרח המקביל לסגל העברי.
דוד שואל: האם יש מילה מקבילה בעברית למילה: טוקבקיסט? לברק מניו- יורק יש הצעה: "דובר ושב". נו? אז מה אתם אומרים?
יש לך שאלה שתמיד רצית לשאול בענייני לשון? ראית או צילמת מודעה או תמונה שיש בה עניין לשוני? שמעת ביטוי סלנג שכדאי לשפוך עליו אור? הילד השמיע הברקה לשונית מהממת? שלח באמצעות "כתוב לעורך".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם