מומיה 3: ביקורת קולנוע
דמויות מקרטון, הומור ילדותי ומסרים פשטניים מעוררים חרטה על הניסיון להעיר את המומיה. "המומיה 3" הוא הסרט המבאס ביותר בסדרה
המומיה 3 יח''צ
קצת קשה להבין את השיקול המסחרי שעמד מאחורי בחירת מועד היציאה לאקרנים. ודאי אם נתחשב בעובדה שהאולפנים המפיקים את "המומיה 3", יוניברסל , שייכים לאן-בי-סי, בעלת הזיכיון לשידורי האולימפיאדה בארה"ב. על פניו, זה ניסיון שקוף לחבר את התרבות הסינית למשחקים האולימפיים ולעורר עניין ציבורי, בדומה לכל הפרויקטים הסיניים שצצו פתאום בעיתונות. אך לאחר שצופים בסרט, הבחירה נראית תמוהה.
את "המומיה 3" אפשר לקרוא, בין השאר, כמניפסט (פשטני) נגד הממשל הסיני העריץ, ההתנהלות הכוחנית והשאיפות האימפריאליסטיות הקמאיות שלו. מאידך, אפשר להבין מדוע בממשל הסיני החשדן לא טרחו לצאת נגד הסרט מבעוד מועד. קשה לחשוד בסרט של רוב כהן ("XXX") כי הוא מתיימר לשאת מסר אידאולוגי
כלשהו. כהן, מקצוען אקשן זול שהתחנך כנראה על ברכי מנחם גולן, לא מבקש לספק לצופים בסרטיו יותר ממנת אקשן קיצית מרעננת. וזה בדיוק מה שתקבלו ב"המומיה 3".
הסרט מחזיר את ההרפתקן ריק אודונל (פרייזר) וזוגתו אוולין (מריה בלו בנעליה של רייצ'ל ווייז, שפרשה בגלל "בעיות עם התסריט") למשימה אחרונה (זאת אומרת, עד ל"המומיה 4"): הם מתבקשים להחזיר את "עין השנגרילה" מבריטניה לסין. אלא שאת התכשיט המסתורי חומד גנרל סיני אמביציוזי שמבקש להקים לתחייה את קיסר הדרקון האימתני (ג'ט לי) ואת צבא הטרה קוטה שלו.
בלי סטיבן סומרס בכיסא הבמאי (סומרס נותר כמפיק, וגם סייע בכתיבת התסריט), ל"המומיה 3" יש אמנם תקציב ענקי, אפקטים מרשימים ומצעדי שלדים ראוותניים שלא היו מביישים את טקס הפתיחה של האולימפיאדה, אבל נעדרת ממנו תחושת הפאן השובבה שהייתה בקודמיו. כהן עושה עבודה מיומנת כרגיל בכל הקשור לאקשן, אבל הדמויות הקרטוניות ומנעד הומור שנע בין הילדותי לצפוי הופכים את המומיה הזו למבאסת מכולן. אולי מוטב היה לאפשר לה להמשיך לישון.
נא להמתין לטעינת התגובות
