הטוב,הרע והיצירה: יהלי סובול ורע מוכיח באלבום חדש
יהלי סובול נדלק מיד. רע מוכיח הבין שיש עניין ועלה אליו הביתה לשמוע תקליטים. הראשון בתפקיד הכותב הרגיש והמופנם. השני בעמדת המפיק המוחצן ומרסק הלבבות, שמנסה לקבור מאחור שנים של אלכוהול וסמים. במשך חודשים הם הסתגרו יחד באולפן, בנו שפה משותפת והביאו לעולם אלבום חדש - "אלדוראדו". יחסים בדיסטורשן
"רוצה להיות חופשי/חופשי/מכל השדים/כל השדים/כל כך הרבה שנים/עם כל השדים"
("חייל להשכיר", מתוך "אלדוראדו")
באמצע העבודה על "אלדוראדו", האלבום המשותף עם יהלי סובול, החליט רע מוכיח לפצוח בהתנזרות. הסגפנות שגזר על עצמו עצרה את שגרת החיים שליוותה אותו בשנים האחרונות: לילות ארוכים, רוויי חומרים ממסטלים, שהסתיימו בקהות חושים ועילפון. על הרצפה.
"אחרי שנים של שתייה וסמים של כל מה שאתה מדמיין, עשיתי גמילה מטורפת", מספר מוכיח. "רציתי לשבור את הדפוס של ההתמכרות. בגלל שפעלתי בצורה אינטנסיבית עם השתייה והסמים, המענה היה צריך להיות גם אינטנסיבי. התנזרות ביג טיים. לא נוגע, לא מתקרב. אפילו לא כוס יין אחת. שותה סודה. כבר שנה שאני לא נוגע בסמים ואלכוהול".
לאיזה תהומות הגעת?
"שתיתי עד דלא ידע. הגיע יין עד נפש. ההשתכרות שלי היתה מאוד מוחצנת. שתייה היא דבר סוציאלי. לא שתיתי בבית, אלא בחוץ. היה לי הרבה מה להביע ובאופן לא מפולטר. אני לא זוכר כלום ממה שהיה באותם מצבים, את האינפורמציה קיבלתי לאחר מכן מאנשים. זה הביא לסיטואציה של היחשפות לא מכובדת. חשיפה ללא קונטרול, ללא צנזורה. היה חוסר פרופורציה בין מה שחשפתי לבין מה שאותו מעגל חיצוני יכול היה להכיל".
מה משך אותך לשם?
"הסמים והאלכוהול הם סוג של פסק זמן מהעבודה הפנימית שלי. בריחה מהמאבק הפנימי, בריחה מחוסר היכולת להקשיב לעצמי מתי לזוז, בריחה מהאותנטיות שלי. בשבילי העדלאידע היא פסק זמן. החיים בעיר לא מאפשרים שלווה אמיתית. במקום לנסוע לאי רחוק, אתה שותה כמה דרינקים ונמצא בחופשה. זו דרך לפוגג מתחים. חופשה בתשלום, אבל בתשלום גבוה. האופוריה נעימה לי. בכל זאת, אנחנו יצורים אנושים שעשויים מקצוות של עצבים. אנחנו דבר רגיש. רוצים מנוחה. האופוריה היא המנוחה".
ולמה האופוריה הזו מרתיעה אותך?
"כי אופוריה מסוכנת לי. זה מצב שאתה מאבד את החובה של ההתפתחות האישית. כשאתה במצוקה אתה מקבל פלאשבקים של הבנה, מתבונן על עצמך. ואז מתגלים דברים, אתה שואל שאלות, נפתח לשינוי".
ההתנזרות של מוכיח הפתיעה את סביבתו הקרובה. המוזיקאי המוכשר שחזר לארץ משהות בת 13 שנה בניו יורק, נחשב לגילום מקומי של מיתוס הרוקנרול. צ'ארמר שכובש בחורות צעירות; פרפורמר שמתאבד על הבמה; וורקוהוליק מטורף שעבד עם מוזיקאים גדולים בארץ ובעולם - ממאיר אריאל, דרך ברי סחרוף ועד דיוויד בירן מנהיג הטוקינג הדס. ביום אחד הוא נעלם מהלב הרוחש של העיר.
גם החצי השני בהרכב עבר שינוי אישי דרמטי במהלך העבודה על האלבום. סובול, בניגוד למוכיח, אף פעם לא טייל בצד האפל של הלילה, כולל בתקופת השיא של מוניקה סקס, מההרכבים הבולטים בבועה הרוחשת של הרוק הישראלי בשנות התשעים. את החיים האקסטרימיים בצל סמים, נואשות תמידית והרס עצמי השאיר לגיבורי ספריו "בין הדירות" (הוצאת בבל) ו"דמי מפתח" (זמורה ביתן). לפני ארבעה חודשים ילדה אשתו, השחקנית עדי גילת, את בתם הבכורה רונה.
המהפכים
סובול (35) ומוכיח (37) לא הגיעו למרכז העשייה המוזיקלית מהמדבר. את השיעורים הראשונים באמנות שתתפוס את מרכז חייהם, קיבלו בבית. יהלי הוא בנו של המחזאי יהושע סובול, ורע הוא בנו של אילן מוכיח, מייסד בית הספר למוזיקה רימון. ההתפתחות המוזיקלית שלהם קשורה גם ליציאה החוצה. שניהם בילו את שנות העשרים המוקדמות שלהם בחו"ל. סובול בלונדון-ומוכיח, כאמור, בניו יורק.
דומה, אבל שונה. זרעי הפורענות של מוכיח התגלו כבר בתיכון תלמה ילין, שם הוא חתום על התעודה הגרועה בתולדות בית הספר. "מרד הנעורים שלי לא התרחש בנעורים", הוא מחדד, "זה מצב הצבירה שלי שנמשך עד היום. מגיל צעיר אני אומר לעצמי אל תעשה מה שהאחרים עושים".
הוא מעולם לא למד תווים ואקורדים, מה שלא מנע ממנו לתופף עם מאיר אריאל, כבר בגיל 15, לצד כמה מהנגנים הטובים בארץ: יהודה עדר (גיטרות), מיקי שביב (בס), אדם מדר (קלידים, חצוצרה). בשנים הבאות המשיך לנדוד בין הרכבים ופרויקטים -זקני צפת, רעש- וב-94' הפיק את "סימנים של חולשה" של ברי סחרוף, מאלבומי הרוק החשובים שנוצרו בישראל. הקשר עם סחרוף נמשך לאורך שנים, כולל הוצאות דיסק נסיוני בשם "11א'" (2005) וסיבוב הופעות, שנתקע בינתיים בגלל ריב בין שני היוצרים. עוד לפני כן, החלו מוכיח וסחרוף לעבוד על הלחנת שירי אבן גבירול.
"בעבודה שלי עם ברי יש סינתזה מורכבת, כמו שאתה לא יכול להפריד בין בשר ושומן. ב'סימנים' הייתי בן 20. חזרתי מגיחות בניו יורק. הייתי יושב עם ספריית התקליטים שלי ומסמפל את הקטעים האהובים עליי. ברי נפרד אז מפורטיס ודן תורן קישר בינינו. הוא בא אליי ושמע את הקולז'ים. ברי נדלק אסתטית. לא הטכנולוגיה העיפה אותו, אלא התוצאה. התחלנו לעבוד. זרקנו רעיון ואז הגבנו אליו. כמו שדיוויד לינץ' עושה את הסרטים שלו: מדמיין מדשאה, מדמיין אוזן וככה לאט לאט בונה את התבנית".
"הכרזנו על סוג של חופש אחד מהשני, אין אפילו ריב. כל אחד חי את המציאות שלו. יש רגעים שמשיקים ויש רגעים שלא. אנחנו באים והולכים אחד לשני 15 שנה. נפגשים כשאוהבים, נפרדים כשזה מפסיק להיות טוב. הברית בינינו כל כך חשופה ועמוקה וזה לא משהו שיכול ללכת. ברית של אמון, ברית בלתי שבירה. במסגרת העבודה האינטימית בינינו נחשפו דברים שאף אחד מאיתנו לא שיתף בהם אפילו את האנשים הקרובים ביותר אליו. יש לנו המון שיחות על פילוסופיה ועל מקומו של האדם ביקום. לא על מוזיקה, על פואטיקה. קטנותו של האדם".
מיד לאחר העבודה על "סימנים של חולשה" השתקע מוכיח בניו יורק. ההצלחה נמשכה: אלבום משותף עם אלון כהן, אקס נושאי המגבעת, הפקה מוזיקלית של סיבוב ההופעות של דיוויד בירן, הלחנת פסקול למיצגי וידאו ומחול, פתיחים ל- MTV ו-VH1 וחברות בלהקת הג'יפסי פאנק המוערכת גוגול בורדלו.
התפזרות זאת לא מילה.
"אני מחליף כובעים. גם פרויקטים שיכלו להפוך אותי למיליונר הפסקתי. עשיתי כסף מטורף בניו יורק. יכולתי להישאר שם ולהירקב. בן אדם חייב לשבור את הסיסטם שלו, אחרת הוא יפסיק ללמוד".
לפני כשנתיים חזר מוכיח לישראל. "כשהייתי יוצא מהמטוס בבן-גוריון היה משהו מתוק באוויר. האקלים, גובה השמים. המתיקות הזו גרמה לי להרגיש נעים, סוג של התמסטלות, רחם. רציתי לבדוק אם כל מגוון התחושות והחוויות שמתקיימות במסע בעולם, מתקיימות על בלוק אחד. ואיפה יותר טוב לברר את זה מאשר בתל אביב, העיר שנולדתי בה. הניסוי שלי עדיין לא הושלם, מוקדם עדיין לבשר את התוצאות".
מעבר לאוויר המתוק של ישראל, יש עוד סיבה חשובה לחזרה של מוכיח לארץ. השגרה מאיימת עליו יותר מכל דבר אחר. המלחמה בה היא מאבק יומיומי שגובה קורבנות (תשאלו את הבחורות שבורות הלב). "אני בן אדם שחייב לעזוב דברים בשיאם, איך שהם מניבים פרי, את הפרח הכי יפה, לפני שהם נרקבים. תקרא לזה סיזיפי".
למה בעצם?
"אני יודע שפעולה אוטומטית היא לא אותנטית ולכן אני חייב לשבור אותה. גם אם היא עושה לי נעים, מאושר, זו לא סיבה להישאר שם. השבירה הזו בריאה לי, לפרטנרים שסביבי. לעתים היא נעשית מאוחר מדי. הרמה הרגשית משתלטת על השכל שצריך לקבל החלטות. רגעי המודעות קורים רק במצבים של שינוי. לכן אנחנו חייבים לתקוע לנו מקלות בגלגלים כדי שלא ניפול למלכודת, לתרגל אותנו לחיות במצב לא בטוח. זה משהו שטבוע באופי שלי. נורא חשוב לי לחפש אותנטיות. כל השאר זה שקר. כיסוי".
ומה יקרה אם תאבד את האותנטיות?
"השקט שלי קורה כשאני מייצר רגע של אותנטיות. זה לא יוצא הרבה. הוא בא בהבזקים, לא קבוע. כשזה קורה יש שקט נפשי למטה, למעלה, אלוהים, שמים וארץ. כשאני לא באותנטיות אני מרגיש סימום, הירדמות. חי ומת. אני מרגיש שאני מפסיד את החיים. חובה שהוטלה עליי כבן אנוש ואכזבתי אותה".
האוטומטיות מפחידה אותך.
"כשאני מכין פסטה, אף פעם לא יוצא לי אותו רוטב. אתה צריך מרכיבים שיתאימו לך לאותו היום, לאותו הרגע. הפסטה שעשיתי לפני שעה כבר לא מתאימה לי. הגוף שונה, מצב הרוח, האקלים. זה לא נכון לחזור על מרכיבים קבועים. אבל זה מצב העולם. אנשים לא במודעות. העולם נמצא במצב של הרגל מגונה. האדם מעולם לא עלה רמה ברמה הרוחנית".
לא קל לחיות ליד אדם כמוך.
"אנשים קרובים אליי נמשכים ונדחים. אני מנסה ליצור רגישות כלפי הזולת כל עוד זה לא פוגע בדרך שלי לאותנטיות. אנשים לא נשארים אדישים כלפיי. עם עצמי אני נמצא ביחסי אהבה ומתח. אנשים כעסו עליי. אמרו'מה זה המלחמות הפנימיות שבאו עלינו'. אני לא מעוניין לוותר על זה. הכוח הוא הכאוס, חוסר ההיגיון. אין דין ואין דיין. אין אדם שיכול להסביר לך איך זה עובד. אין ספר שיסדר לך את הראש".
החתירה נגד הקו הישר מתבטאת גם במוזיקה. "אם אני צריך לנגן סולו גיטרה, בכוונה אכניס את עצמי למלכודת. אגיע לאקורדים שלא תכננתי. הניגודים הם מוטיבים מרכזיים שלי. קר מול חם, מרגש מול מכעיס. הדיסוננס הוא חלק מהעבודה שלי. לעשות את הדבר הלא נכון במקום הלא נכון. לשלב אקורד מז'ורי עם אקורד מינורי".
את הדרך הזו מקפיד מוכיח לתרגל באמצעות הרכב הנגנים "אורקסטרע", שמופיע מדי חודש במועדון לבונטין 7 בדרום תל אביב. "זה המקום שבו הפילוסופיה שלי נמצאת בשיאה. מאבק קבוע בין סדר לכאוס, בין התחייבות טוטאלית לחופש טוטאלי. אני נמשך למוזיקה מאולתרת. אפילו בימים הרעים של האורקסטרע יש לה אותנטיות מפוארת. אנחנו מכינים את רוטב הפסטה עכשיו, גם אם הוא מגעיל. לא כתבתי צליל אחד, אלא יצרתי מערכת חוקים. האמת העירומה, אין לה מלבוש. הלוואי שאני לא אשכח את זה".
אם מוכיח הוא הרוקר הפרוע, את סובול אפשר לכנות הרוקר החושב. תוך עשור הצליח למצב את עצמו כאחד מכותבי הטקסטים הבולטים בזירה המקומית. כתיבתו מתאפיינת בזרימה איטית, אמירות קטנות. מצב צבירה צנוע, כמעט מינימליסטי. גם סדר היום שלו אינו ראוותני.
"בניגוד לרע", הוא אומר, "אני מאמין בפן הפקידותי של האמנות. להגיע בבוקר לחדר העבודה, לעבוד גם בימים חסרי השראה. רע אוהב את החיכוך עם העולם, לפגוש בני אדם. אני אוהב ללכת לחדר שלי-יש שם שולחן ושני כיסאות, לשבת עם גיטרה לא מחוברת. אם היו שמים לי שעון בקיר וכרטיס לנקב, זה לא היה מפריע לי. אני ממש אוהב את העקביות הזו, אפילו נאחז בה".
פעם זה היה אחרת. בשנות התשעים כבשה מוניקה סקס את מצעדי הפזמונים והמועדונים. בתגובה החליטו חברי הלהקה- פיטר רוט, שחר אבן צור וסובול- להתווכח עם ההצלחה ולעזוב לניו יורק. הם גרו בדירה משותפת בברוקלין, ולא ממש תכננו לכבוש את העולם. התפרנסו מעבודות צדדיות, כתבו שירים באנגלית והופיעו במועדונים כמו הסי-בי-ג'י-בי, ששימש היכל ללהקות הגל החדש הניו יורקי בשנות השבעים.
"זה היה צעד של בהלה מהעמדה החדשה שנפלה עליי", מנמק סובול את הגיחה החוצה. "אני מניח שזה השפיע עליי. דיברתי לאנשים לא יפה והתנהגתי בצורה לא מכובדת. אין לי מילים טובות על עצמי. יש אנשים שהיו במקום שלנו ועשו את זה יותר בחן". כעבור שנה חזרה הלהקה לארץ ולקחה פסק זמן מעצמה. סובול הוציא ב-99' את תקליט הסולו שלו "סוס". ב-2001 שוב חזרו המוניקות לאולפן והקליטו את "יחסים פתוחים". ב-2003 הוציאו את אלבומם האחרון עד כה, "חיות מחמד" (בעתיד הקרוב מתוכנן לצאת ללהקה תקליט חדש).
הלהקה המשיכה לחרוש את הארץ, ובמקביל שקד סובול על קריירת הכתיבה. מלבד שני הספרים שפרסם הוא כותב טור שבועי ב"העיר" ומתרגם ספרים לעברית.
בינך לבין אבא שלך מתקיים דיאלוג בנושא כתיבה?
"אני לא חושב שאי פעם ישבתי איתו ודיברתי על כתיבה. מה יש לדבר? אני קורא את המחזות שלו מגיל שש. בסופו של דבר, כל היופי בכתיבה הוא שאדם מביע בה את מיטב מחשבותיו. הכתיבה היא הרצון לבטא בתמציות את הרעיונות שלך. הקשר בינינו נותן לי סוג של השראה. אבל כמה שאני לא אעבוד קשה בחיים, לא אגיע לרמת העבודה שלו. הוא עובד בצורה מדהימה. לעולם לא ארגיש חרוץ מולו. התחושה שלי שאני תמיד עצלן".
יש צד מאוד ויזואלי בשירים. שורות כמו "מדרכות מכוסות מלח / המפלסות של העירייה מקולקלות", " היא רוקדת לבד בפינה של החדר".
" בעבודה עם רע אמרנו שזה פסקול לסרט שלא נעשה, על מקום שלא קיים. אלדוראדו. הוויזואליה היא המפתח לתת המודע של המאזין, היא מחברת אותו לחוויה שלו".
מה זה אלדוראדו עבורך?
"אלדוראדו בשבילי היא שלווה, מנוחה. שקט הוא יציאה מהשגרה. שגרה היא רעש בלתי פוסק, במיוחד במרחב העירוני. אנחנו חיים בקצב של עכברים שמתרוצצים בתוך גלגל. סיבוב הופעות בארץ לעולם לא נגמר. אתה חייב להכריח את עצמך לזוז, לעניין אותך בכל מיני פורמטים חדשים. עם מוניקה ביצענו לפני כמה שבועות בהופעה שירים שכתבנו בניו יורק. במקביל אנחנו ממשיכים להופיע עם מיטב הלהיטים. גם ליצור להיט, שיר פופ, זה כיף. זו עבודה לא פחות קשה".
בשעה שסובול מפנטז על אלדוראדו, החיים שלו, למעשה, די נושקים לשם. "רונה בת ארבעה חודשים", הוא מתגאה באבהות. "זה מאוד טרי. ילד משנה לך את מערכת השמש. נכנס גורם שמימי. ילד מחדש ומרענן לך המון, כל החלליות במשחק התחלפו. נכנס לך עוד יצור לאהוב, זה הדבר הכי טוב שיכול להיות לאדם. זה המון. מישהו שלא היה שם קודם. אבא שלי כתב את השיר'ילדים זה שמחה'. אני הולך אחריו בקטע הזה".
יש אבות שמרגישים מנותקים מהילד בחודשים הראשונים.
"ברור שיש לי תפקיד משנה עכשיו. לעדי יש חיבור מדהים עם הילדה. היא מיניקה אותה. אבל אני בתפקיד משנה שיכול לקבל מועמדות לפרס. יש לי מספיק שורות. יש לי את השלוש?ארבע שעות שלי עם רונה. אנחנו מטיילים המון, הולכים לים, לפארק".
בינואר 2007 נכנסו מוכיח וסובול לאולפן. "נדלקתי על רע", נזכר סובול, "וביקשתי שיבוא אליי הביתה לשמוע שירים. רע הוא אדם טוטאלי, על אחת כמה וכמה כשמדובר במוזיקה. באולפן הוא כמו דג במים. נוח לו, נעים לו, הוא רגוע ומלא באנרגיה. רע הוא אספן כפייתי של ציוד. רואה מיקרופון נדיר מאוסטריה ואומר'אני אחליף אותו בתופים'. כשהוא חזר מניו יורק הוא הביא מכולה של ציוד. הוא כמו ילד שמראה לך את אוסף קלפי הכדורגל שלו".
לאט לאט הם גילו עד כמה השפה שלהם משותפת. "קפצנו מחוסר ניסיון לסינתזה מוחלטת", מספר מוכיח. "אין לנו שום הרגלי עבודה, שיחה. אמרנו, נזרום מהאמון שיש בינינו".
זוגיות חדשה מלווה בדרך כלל בקשיים.
סובול: "היה במפגש משהו מאוד ענייני. התרכזנו במוזיקה. אין לנו זיכרונות מסיבובי הופעות. מוזיקה זה דבר שאתה עושה ביחד, כמו סקס. אפשר לעשות לבד, אבל אתה מפנטז על הביחד".
מוכיח : "זה כמו פיק-אפ. מיוזיקל פיק-אפ. אתה הולך ומחפש את הפרטנרים שלך. זה חיזור שהוא אינסופי. לפעמים אין הסכמה. יש רגעים שאתה נלחץ על הפינה והשני לא מבין. להקות קמו ונפלו על הדבר הזה".
גם בפרויקטים משמעותיים, כמו עם סחרוף, חתמת על היצירה המשותפת כמפיק מוזיקלי. ב"אלדוראדו" אתה מופיע כחלק מההרכב.
מוכיח: "לפעמים בתחום המוזיקה הכותרת לא נועדה לספר את הסיפור, אלא לשווק אותו. אתה קורא לו איקס כיוון שיש לו יותר כוח מכירה. אנחנו רצינו שהכותרת הפעם תהיה כנה לתוצאה, שהתינוק ייקרא בשמו".
אחרי הסתגרות של שנה באולפן, המבטים מופנים כעת לבמה. החיידק התעורר ובימים האחרונים עובדים השניים על הופעה משותפת. "יש את הרגעים שאתה מגיע לחוסר מודעות. אתה מאבד את עצמך, נמצא במקום אחר", מסביר סובול שמכיר היטב גם את הצד השני. השגרתי. את הצורך להתפרנס. "ג'ון לי הוקר, אמן שאני מאוד מעריך, סיפר שבמשך עשרות שנים הוא היה מופיע תמורת כסף או אלכוהול במסיבות, אז אני לא אהיה מסוגל לשיר 'מכה אפורה' במסיבה של חברת היי-טק".
מוכיח : "אני מגיל 14 על הבמה. כמות הופ?עות אינסופית, ממועדונים של שני אנשים ועד לאיצטדיונים עם מאות אלפי אנשים. זה האלדוראדו שלי. מציאות חלופית. הייתי און דה רוד במשך שנים בארצות הברית. 300 הופעות בשנה. אתה לא יכול למצוא 300 מקומות אותנטיים. בהרגל יש משהו שמטריד אותי. משהו בי יצר אנטגוניזם נגדו. בזמן אמת חשבתי שזה בגלל הבסיסט או המקלות, אבל בסוף התברר לי שזה היה בגלל הרצון למרוד בהרגל".
איך נלחמים בו?
מוכיח: "למדתי לשים לעצמי מוקשים שיפגעו בהרגלים שלי. יש תקופות שאני צריך לקפוץ מהעגלה כדי להבין את עצמי לגמרי".
מושא התשוקה שעומד גבוה על הבמה, האנרגיות המתפרצות עם הגיטרה ביד, המעריצות מאחורי הקלעים-כל אלה מטפחים כבר עשרות שנים את הסקס אפיל של כוכבי הרוק. המציאות, לפחות זו של סובול, קצת יותר אפורה. "אין לי מילים טובות לומר על רוק סטאריות", הוא בועט בקלישאה. "אף פעם לא הסתכלתי על עצמי ככוכב. הבסיס שלי היה ככותב. ל'כוכב נולד' לא היו מקבלים אותי, גם לא ל'נולד לרקוד'. זה אף פעם לא התלבש עליי בול. רוק סטאר לא עוזר לך לשום דבר, מלבד משקאות חינם. זה לא עניין מבחינה יצירתית, זה לא הופך אותך לנגיש ופתוח. זה משהו די תפל. אנשים מסתכלים עליך בצורה שונה ממי שאתה, ואתה נאלץ למלא ציפיות".
מוכיח : "הבמה היא גדולה מהמציאות. צריכה לשדר גודל, כוח. הרבה אנשים מסתכלים על מעט אנשים. אם אתה מביא את ההחצנה הזו מחוץ לבמה, היא מאוד בולטת בשטח. אצלי הקווים בין הבמה למחוץ לבמה מטושטשים. אני לא רואה בשינוי הזה משהו אמין, כי אני לא מתחלף כשאני עולה על הבמה".
בחורות , במיוחד צעירות, קונות את תרמית הרוקנרול הגדולה?
"את בנות הזוג המשמעותיות שלי לא הכרתי מהמוזיקה. בת זוג היא קונטרה, לא אחת שאתה יכול לסובב על האצבע. זה לא מעניין. הערצה זה לא דבר שמושך אותי, זה עיוור. משחק מכור. כמו לשחק שח עם סוס".
וגרופיות של לילה מזדמן?
"הן מספקות את הצרכים שלהן-להיות במגע עם מישהו שהיה על הבמה, לזכות בך מכל מאות הבנות האחרות במועדון- ואני סיפקתי את הצרכים שלי. כל אחד עושה את חשבון הסיכונים. נשים יותר חזקות מגברים, יש להן עולם איתן יותר. גברים הרבה יותר תמימים. תמצא מקרים של נשים שהיו עם אימאג' הרוקנרול סטאר ולבבותיהן נשברו. אבל אחר כך הן מצאו את אהבת חייהן ומערכת יציבה והרוקנרול סטארס ששברו לבבות נותרו עם לב שבור תמידי".
אתם חיים בתל אביב. יהלי מגדל כאן את הבת שלו, רע מאוהב בריח המתוק של העיר. בשירים אתם עוטפים אותה בשלג.
סובול: "די מיציתי את העמדה של התל אביבי שכותב על הרחוב התל אביבי. די. מעניין אותי ללכת למקומות אחרים. ליצור תל אביב מקבילה. לא שמחה במיוחד, אבל גם לא עצובה. אלו היו גם המילים הפותחות של התקליט. בטקסטים שלי יש עמדה של צופה. מבחינתי יש בזה משהו מרענן. הרדיו מפוצץ בשירים עם דרמה, דרמה קווינס. אני שמח להיות יותר מופנם. ואם אנשים יפספסו את התקליט? זה גם טוב. זה לא תקליט שמזנק עליך. ההופעה המתוכננת תהיה הופעה בלי להיטים, רק עם שירים".
נא להמתין לטעינת התגובות
