הרהורים נוגים על קרן פלס
ימים שבהם הרדיו מנגן בתדירות לוחצת את שיר האהבה למכונית "פיז'ו 92" הם זמן מצוין לקחת שהות ולבחון את תרומתה של פלס לתרבות הישראלית. מדגם משיריה של הפזמונאית, המלחינה והמבצעת מעלה הרהורים נוגים על ימים בהם הלחין ארגוב משיריו של אלתרמן
שמים מלאים בכוכבים/ חוזרים הביתה רטובים/ עם נעליים נשכבים על המיטה/ ואתה קטן/ ילקוט וסנדלים/ הרבה אבק בין בית ספר לחצר/ ומתחילים שיעור חשבון, תפתח/ מחברת עיפרון
ושאלות לפתור על דף/ כשמהחלון הקיץ עף
בשירה "פיז'ו 92" מציבה פלס תחרות ראויה למרסל פרוסט, שכתב במשך 12 שנה את "בעקבות הזמן האבוד" שהקנה לו תהילת עולם. אחת מהמורשות הפרוסטיאניות הפופלאריות ביותר הן עוגיות המדלן, בהן משתמש גיבורו של פרוסט, מרסל, כדי להציל מתהום הנשייה זכרונות ילדות. גם קרן פלס בתורה מנסחת עבורנו חוויות ילדות, מזקקת לכדי נוסחה תמהיל תחושות של אדם בוגר המתרפק על העבר, כָּמֵהַ למצבים שונים בילדות שנגוזה, ומתפתל מכאב התשוקה לאותו הדבר שאין לו שם.
המקבילה הישראלית לעוגיות המדלן של פרוסט היא לא אחרת מאשר מכונית הפיז'ו מודל 92, שעצם המחשבה עליה מוליכה את פלס למחוזות נשכחים של ילדות, בהם מחברות חשבון, חול מהנעליים ושמים משובצי כוכבים היו בגדר חזון נפרץ. מה שמטריד במיוחד בתהליך המשייה של הזיכרונות המתואר בשיר, הוא העובדה שיש בו אלמנטים של כפייה.
בניגוד לפרוסט, שאכילת העוגיות היא לגביו תהליך כאוב ואמביוולנטי, הרי שפלס כופה על נמען עלום (אהוב תורן, חבר נעורים או אח) את הזיכרון. "האם אתה זוכר?" היא שבה ושואלת, ומבלי לתת לו שהות (שוב, בניגוד בוטה לחיבוטים ולייסורי השאול של מרסל בטרם יטעם מהעוגייה) היא ממטירה עליו תפרושת רשמים וניחוחות, שאמורים להיות שלו ואף מבטיחה לו שהיא בדרך הביתה. סליחה, אולי הוא מעוניין להישאר קצת לבד עם הזיכרונות?
האמיצים מבינינו שצפו בקליפ של פלס יכולים להתרשם ממבחר זכרונות ילדות מצולמים של הפזמונאית, המלחינה והמבצעת, ולתהות על מידת הקשב וההכלה שזו מאפשרת לנמען פוטנציאלי בתהליך של היזכרות או בכלל, כשהזיכרונות הביוגרפיים שלה מאלצים את עצמם ללא רחם, גם בשיר שממוען רשמית למישהו אחר. למי שייכת הפ'יזו, אני תוהה, ולאן היא דוהרת? לא נעים, אבל זה נראה כמו כביש ללא מוצא.
כן, היה זה לא טוב
מסורת הוידויים שאוגוסטינוס הקדוש בישר לעולם המערבי מתדרדרת בשירה של קרן פלס "במכונית ליד הים" לתהומות חדשים. בעוד אוגוסטינוס כתב את הווידויים בשנת 397, ותוך הכאה על חטא הוא מתדיין עם ועל אלוהים, ומנסה לבאר את המושגים טוב, רע, תבונה ויצר, קרן פלס לוקחת אותנו היישר למושב האחורי של המכונית.
חיבתה של פלס למכוניות אינה בלתי הגיונית, שכן כלי התחבורה האישי הזה מסמל קידמה, התקדמות ועוד כמה פעלים ושמות שהשורש ק.ד.מ מככב בהם, אבל בכל זאת דבר מה טורד את המנוחה באופן שבו יוצרת שנולדה זמן מה אחרי המצאת הגלגל מצליחה לצבור ברפרטואר כל כך הרבה שירים על מכוניות. אבל ניחא.
אוגוסטינוס במאה הרביעית וז'אן ז'אק רוסו במאה ה-18 סיפקו לעולם אשנבי הצצה לנבכי הנפש; זה באצטלה תיאולוגית וזה באצטלה פילוסופית. הראשון הוליד מסמך נוקב על אודות מוסר אנושי במרחב שבין הפרט לאלוהיו והשני הרהיב לייצר תמונה לא בלתי רומנטית של נפש האדם, על צדדיה המחמיאים והאפלים כאחד.
קרן פלס לוקחת אותנו למושב האחורי של המכונית. וידוי מטבעו אמור לזכך את נפשו של החוטא, לאפשר לו להשתכשך בלכלוך כפיו ולצאת
פלס לוקחת אותנו למושב האחורי של המכונית. זה מוכרח להיות דרמטי, אחרת למה להטריד את הציבור? אבל מי שיאזין בסבלנות יגלה, שהדרמה היחידה שמתבשרת בשירה של פלס הוא הים, הים הגאיוני הסובל בשתיקה כתרי רומנטיקה בגרוש שפלס ואחרים קושרים לו.
אם פלס רוצה להשתייך למסורת מפוארת של וידויים ספרותיים (אלכסנדר פן, מאחוריך!) היא בוודאי תצטרך לשורר יצירה פזמונית נוספת. שכן, לאבד את התמימות במכונית, נו באמת. אפילו בני נוער אמריקאים כבר עברו לכלי תחבורה אחרים. "העולם רועד בלילה", כותבת פלס בניסיון להתחכם ולנגן על מיתרים בגוף, שהמושב האחורי של המכונית היה יפה להם פעם, מזמן. אבל היא אולי לא מבינה, שממש כשם שהקוראים והמאזינים לא יטרחו להשתאות (או להשתהות) על אובדן התמימות, בטח לא כשהוא מתרחש ליד הים, במכונית, גם העולם מזמן עבר למצב מאוזן והוא פשוט נוחר. משעמום.
אהבה אוהבת וטוב לי
קריאה זהירה בשורותיה של הפזמונאית, המלחינה והמבצעת חושפת פנינים נדירות של בגרות אמנותית ורגעים זכים של מודעות ארס-פואטית. "הרבה מילים אמרתי", כותבת קרן פלס בשירה "מבול", "אבל התכוונתי למעט". הניגוד המטלטל הזה, בין הרבה למעט, רובץ כאבן ריחיים על העשייה של פלס.
הרבה מילים, הרבה קלישאות, הרבה חורים להשלים וחרוזים מלאכותיים ונטולי פשר ללהג, ומנגד כל כך מעט לבשר לעולם. פלס מבינה לפרקים, אבל בהחלט לא מיישמת, לא מצליחה להכניע את הדחף לייצר עוד ועוד, להגיד הרבה ולהחזיק מעט.
"אז אני חוטפת כמה שרק אפשר וטוב לי", כותבת פלס באחת משורות השיר, שרבים מבתיו מסתיימים בחיווי "וטוב לי". פלס מצויה במאבק עם העולם (אותו עולם שרועד מזעם או נוחר משעמום) שמציב לה מכשולים, והיא מתחכמת לו וחוטפת מהטובין שיש בו, שנדמה לה שמגיעים לה בדין.
נסחפת לרגע בזרם הפנומנולוגי, מבית מדרשם של הוסרל והיידגר, ובדומה למחשבה שחושבת את עצמה, פלס הולכת קדימה עם חקר התופעות ומולידה לעולם אהבה שאוהבת, אבל שימו לב: אוהבת לחנוק. פלס מדגדגת את האוקסימורון, אבל כמו תמיד רק כמעט.
גם לנו, צרכני המוזיקה והפזמונאות של קרן פלס, חשוב שיהיה לה טוב. אמנם מן הידועות הוא שמה שטוב לאווז, טוב לאווזה, אבל האזנה שרירותית לשיריה המושמעים וקריאה מתייגעת של מילותיהם מובילה למסקנה הבלתי נמנעת, שגם כאן מושל הניגוד: טוב לה - לא בהכרח טוב לנו.
נא להמתין לטעינת התגובות
