כתובה טוב עשויה כל כך רע
נהניתם מ"ימים של אהבה"? אהבתם את "ריקוד מסוכן"? רק לכם מובטחת כאן הנאה. שניצר נפעם ממנחם גולן, מגרועי הפילמאים אבל איש עסקים בחסד, שעל אף כישלונותיו מצליח למצוא משקיעים לסרטיו
הכתובה. מתוך הסרט
גולן פטר אותנו מעונשו בשלהי שנות ה-70, כשהעתיק את מרכז פעילותו הפילמאית לברלין, משם ללוס אנג'לס ולבסוף התגלגל אל אולפני ההפקה של מינסק, שם התקין מספר סרטים שלא מצאו לעצמם אקרנים בישראל. חזרתו אל זירת הקולנוע הישראלית - וזה קרה ב-2002 אופיינה בבדיחה עגומה ושמה "השיבה מהודו", שבה ניסה להעתיק אל הבד את הרומן של א.ב. יהושע.
מאז אותה שיבה טראומטית, הספיק זה המתקרא אבי-הקולנוע-הישראלי להטיל עוד שתי ביצים סרוחות -"ימים של אהבה" עם מאיה בוסקילה, ו"ריקוד מסוכן" שאותו הובילה אליענה בקייר. וכאילו כלום. אף שהקהל (נכנה אותו כאן "עממי") סירב לבלוע את המוצרים המקולקלים הללו, עדיין מצא גולן מישהו שיאות להשקיע בעוד פיגול פילמאי מתוצרתו. מה שמעיד, בעצם, על גאוניותו העסקית של הקולנוען, שמצליח פעם אחר פעם לאתר מקורות פיננסיים המבטיחים המשך לתעסוקתו המיותרת.
כשגולן התעסק עם חומרים מורכבים מהבחינה הפסיכולוגית, כמו רומן מאת יהושע, היה זה משחק אבוד מראש. שהרי מעולם הוא לא הפגין את היכולות הנדרשות לתרגם את הכתוב לשפה החזותית (וזה כולל את עיבודיו המבישים ל"אופרה בגרוש" או "החטא ועונשו"). אך בסרטו החדש "הכתובה" הוא נטפל לחומר קל ומעוכל היטב, המתאים, לכאורה, לעיבוד קולנועי פופולרי. שכן הקומדיה אותה התקין אפרים קישון בתחילת שנות השישים הייתה להיט בימתי אדיר, שכבש את צרכני התיאטרון המסחרי בארץ יותר מפעם אחת. ואפילו את הפוטנציאל הזה השכיל גולן לחנוק.
במקורו עסק מחזהו של קישון בזוג תל אביבי העומד להשיא את בתו, ולצורך זה דורשים ממנו נציגי הרבנות המחתנת לגרד מהבוידם את הכתובה העתיקה שלהם, שאותה הם מתקשים
לאתר. קישון השתמש בסיטואציה הבסיסית הזו כנקודת זינוק לעקיצות סאטיריות נגד הנובורישיות, מורשת מפא"י הצבועה, האטימות הדתית והטיפשות של בני הנעורים.
גולן החליט שלא די בכך, והוסיף לעיבוד הפילמאי גם אלמנט עדתי בעל נקודת מוצא כמעט גזענית. אצלו הדמות הראשית, דמותו של השרברב אלימלך בורזובסקי, היא גבר ממוצא מרוקני ושמו אליהו בוזגלו, המתחזה לאשכנזי, וזאת על מנת להשיג לעצמו יתרונות חברתיים, השמורים אך ורק לחיוורי הפנים.
דומה שגולן לא סמך יתר על המידה על ההמצאה העדתית הזו, וצירף אליה דמויות סטריאוטיפ נוספות, שעיקר תוקפן בא להן מחיקוי אופני הדיבור העברי שלהן. אלמנה חרמנית בעלת אקצנט הונגרי בולט; רב תימני שכמו נתלש מתוך המערכון "חידון התנ"ך" של אריק איינשטיין (או בהשראת "סנוקר" הוותיק); וכן עוזרת בית מתוצרת פולניה, שהאלמנט המכונה מוח נעדר מגופה הבלונדיני. דומה שאפילו המבוזות בקומדיות העדתיות בהן גולן היה קשור ("עליזה מזרחי" או "כץ וקרסו") השתדלו להיות מעט יותר אינטליגנטיות.
אלא שהבעיה האמיתית בסרטי גולן אינה נעוצה בדלות התסריט או המסר שלהם, כי אם בכובד ידו של הבמאי. ניכר שאינו מסוגל לחלץ מעצמו איזושהי סצינה שיש בה איזשהו רובד משני, היכול להעיד כי מישהו חשב עליה רגע לפני שהורה לצלם אותה. גסותן של הסצינות היוצאות ממטבח הגורמה של גולן מתאפיינת בישירותן הבוטה, בעיצובן המכוער ובסוג מחוספס של איכות משחק דוחה-אלמנטים החוזרים על עצמם כמעט בכל עשרות הסרטים שביים.
מאז שובו לזירה הקולנועית המקומית פיתח גולן קו הגנה המתרץ את הכישלון הטוטאלי של עבודותיו האחרונות בתקציבים הנמוכים שהוקצו להן. טעות והטעיה. הסיבה אינה הכסף, אלא היכולת. חבל שמאיר סוויסה, ענת ברזילי, שלמה וישינסקי או ארנון צדוק שכחו את הפרט הקטן הזה בטרם חתמו על חוזה העבודה ממנו נגזרת נקודת השפל בקריירה הקולנועית של כל אחד מהם.
"הכתובה", מנחם גולן, ישראל 2007
נא להמתין לטעינת התגובות
