מדף הספרים של צרויה להב
צרויה להב, תמלילנית, משוררת וסופרת שספרה "היה לו קשה למשה" ראה אור לאחרונה, מספרת על אהבותיה הספרותיות. רחל, שימבורסקה וטוני מוריסון באגף הנשים; בורחס, שלום עליכם ומאיר שלו באגף הגברים. ודרישת שלום מדודו גבע
אגדות הילדות שלי לא היו אלה של הקלאסיקה האירופאית אלא סיפורים נבחרים מתוך "ספר האגדה" היהודי, שעיבדו ביאליק ורבניצקי עבור ילדי ישראל. יוצא דופן היה הספר "אגדות למָכּסָה", שכתב הסופר לבתו, ואני חושבת שזכותו בעיני ההורים שלי עמדה לו כמנהיג ציוני וכידידו הקרוב של הרצל. ב"חוט הלב", היפה מכל האגדות כולן, יש מלכה עקרה שפוקדת על הציידים לחטוף תינוקות מחסידות במעופן, פיית ילדים ששומעת לתחנוניה ושולחת אליה תינוקת מיוחדת, וחוט זהב דקיק כקורי עכביש שצומח מלבות התינוקת ואמה וקושר אותן בקשר מופלא.
מאה ילדים שלי / לנה קיכלר
אנה פרנק ויומנה היו עבורי מקור להתפעלות הרבה יותר מאשר עדות למוראות השואה. כבת שתיים עשרה קינאתי ביכולות הכתיבה והחשיבה של אנה והתפעמתי מתיאורי התרחשויות הגוף והנפש. סיפורי הילדים הניצולים של לנה קיכלר באו מהגהינום והפכו אותו לעולם מוחשי, תאום זוועתי של מציאות ילדותי המוכרת, שהשתקף בה בחוסר הגיון מצמית.
סטמפניו / שלום עליכם, בתרגום י.ד. ברקוביץ'
כשהייתי ילדה חזרתי שוב ושוב אל מוט'ל בן פייסי החזן וטופול'י טוטוריטו. לכשגדלתי, יכולתי להבין באופן מודע, שמעבר להיותו מייצג של עולם שחרב, שלום עליכם הוא סופר נהדר. בגיל הנעורים הפגיש אותי אבא שלי עם סטמפניו הכנר, גיבור סיפור שעניינו הוא יחסים בין מוזיקאי למוזיקה וההפך. בדומה ללוז'ין, השחמטאי של נבוקוב, גם סטמפניו הוא דמות שהיא אמירה על אמנות, וההישג הנדיר של הסיפור הוא בתיאורי המוזיקה, שיוצרים (כמעט) את חווית הדבר עצמו. ומה ששלום עליכם וסטמפניו מחוללים הוא מוזיקה יהודית כליזמרית חורכת לב, ששואפת לצאת מדעתה.
גן השבילים המתפצלים / חורחה לואיס בורחס, בתרגום יורם בורונובסקי
במיתולוגיות ובסיפורי האגדות, העיוור הוא דוברם של הממדים הסמויים מן העין או הגלויים רק לעיניים הפנימיות. בורחס, שהתעוור בהדרגה, ודמויות המספר המשתנות והמתחזות שלו, נשמעים לחוק הספרותי הזה. הספר מאגד סיפורים קצרים ומסות (גן השבילים המתפצלים הוא אחד מהם), והיה ההכרות הראשונה שלי עם בורחס הסופר-משורר-אינטלקטואל-וירטואוז, ובעזרתו צעדתי על קרקע פריכה, מתעתעת, של מקביליות זמן בריבוי של קיומים מהופכים.
Beloved / טוני מוריסון
על אף הקושי בקריאה שוטפת באנגלית בחרתי לקרוא את הספר כפי שהוא נכתב: בשפת תמהיל שחורה אמריקאית, פשוטה ומרובדת בשפה של השכלה גבוהה, פואטית בענק ושרה בעושר קולות ומקצבים. כמו ואף הרבה יותר מסטמפניו של שלום עליכם, "Beloved" היא יצירה מוזיקלית אדירה. בשחרור אימתני ומכשף, באמצעות סיפורה של סת',
גשם קיץ / מרגרט דיראס, בתרגום עידו בסוק
הילדות היא עולם תחום עם מציאות עצמאית ותפישת זמן משלו. עבור המבוגרים היא חידה לא מפוענחת, משום שהקשר עם שגריריה נמוכי הקומה לקוי. שכחנו מזמן את שפת ילדותנו, ובשפה שאנחנו כופים על הילדים לא קיימות המילים הנכונות. מרגרט דירס יצרה ילדות ספרותית שאין בה כמעט התערבות הורית ומוסדית, ושני גיבוריה – אח ואחות – חופשיים לנפשם, עד כמה שזה אפשרי. דיראס, קיצונית כתמיד, שואלת כאן בסגנון כתיבה משתנה על חוסר אונים ועל גאונות, על גבולות המין, האהבה, ההדמיה, החשיבה, התרבות, על החוכמה על פי הגדרתו של קהלת ועל "התשוקה הלוהטת לחיות חיים של אבן".
פשר החיים / דודו גבע
ואפרופו גאונות - דודו גבע והראש שלו, הציורים ופשר החיים (??).
שירי רחל ושימבורסקה. את שימבורסקה תרגמו רפי וייכרט ודויד ויינפלד
רחל ושימבורסקה הן המשוררות שלי, ולכאורה אין דמיון ביניהן. רחל כותבת בשפת רגש פשוטה ושימבורסקה בשפת הפסגות של הפילוסופיה. העברית של רחל מתנגנת ביופי צנוע, ואת התנגנות הפולנית של שימבורסקה אני לא מצליחה לנחש מבעד לפתרונות התרגום. רחל הגדירה לי את המלנכוליה כבית, שימבורסקה מצללת את הראייה ומצחיקה אותי, ושתיהן אהובותיי בשל בהירות הקולות שלהן, ומשום היושר העמוק והניקיון.
שירים / ריימונד קארבר, ערך ותירגם עוזי וייל
בפתיחה לספר, אחרי קטע פרוזה מדויק ומושלם של קארבר (שמודפס גם על העטיפה האחורית), וייל מנסח את אהבתו לאיש וליצירתו, ומניח לרגע על כפות המאזניים סיפורים לחוד ושירים לחוד. אני של השירים של קארבר, כי הם כתובים כאילו לא בכוונה להיות שירים; כאילו מי שכתב ככה סצינות מחייו לא חשב על מטפורות ועל השתקפות של משמעויות; כאילו נעים וקל לכתוב ואין דבר כזה ליטוש, כי פשוט לא צריך. ובאמת קארבר הוא קוסם, וכמה חמידות מכמירה וחכמה יש בו. לפעמים אני בטוחה שהשירים שלו הם פיסות "גלויה קרועה מן המקום" שלי.
יונה ונער / מאיר שלֵו
והכי אני אוהבת שמספרים לי סיפורים כמו שאבא שלי היה מספר. בניחותא, סיפורים מכונפים ורחבי יריעה, יונקים ידע נרחב מאוצרות של תרבות, שההקשבה אליהם היא עונג צרוף - ילדי, מאמין, מתמסר אל הקסם. "יונה ונער" (כמו "עשיו" לפניו) הוא סיפור כזה בדיוק, והוא מונח אצלי על מדף הספרים בחדר השינה, מעל למיטה, מוכן כשאני רוצה להיקסם שוב מסיפור שאני אוהבת כמעט כמו את אלה של אבא שלי.
נא להמתין לטעינת התגובות
