האוטוביוגרפיה של איה כורם
במה חטאנו אנו, פשוטי העם שלא שרדו את "יוליסס" של ג'וייס, על כי נענשנו בשיר שאורכו כאורך הגלות, הכתוב בזרם תודעה קולח במיוחד ומתאר זוטות מחייה של האזרחית, שנחיצות הדיווח עליהם לחיי המאזינים כלל אינה מובנת מאליה
שירה של איה כורם, אוטוביוגרפיה, מתמקד בתקופה בחייה של נערה מרדנית בשעתה היפה (וההיפית) של אוכלוסייה מודעת והלומת סמים קלים בשנות השישים בארצות הברית. היא עוזבת את הבית ב-68', אחרי ריב עם ההורים, לא לפני שהיא מצטיידת בתקליט (מן הידועות הוא שמוזיקה ומרד נעורים הולכים טוב טוב ביחד). הנערה הזו, עוד תראו, תגיע רחוק, במסע לחיפוש תשובות, בחתירה הבלתי נלאית להגשמת תקוות, התקוות של כולנו.
ואכן, מתוך להט נעורים, שרק התשוקה של ג'ורג' בוש ליישב את הסכסוך במזרח התיכון משתווה אליו, גומאת הנערה בשירה של כורם מרחקים עצומים במטרה לחדור לליבה של הוויית הפרחים האמריקאית. היא חוצה את ויומינג ביומיים "ואז איידהו ואז נוודה" (בשנות השישים עוד היה מותר לקחת טרמפים, והמהירות היא גם בגלל שהמטרה מקדשת את האמצעים) ומגיעה לקליפורניה "באמצע הלילה, אחרי שבוע באותם הבגדים". מה שמחכה לנו מעברו השני של החרוז הם ילדים, פרחים, בחורים וגם גרים – כל אלה יתארו את עוגמת הנפש שציפתה לה בהגיעה אל היעד.
שם ביעד, לאחד מהבחורים קראו ג'ורג', אבל חוץ ממנו, מספרת לנו איה כורם, היו עוד שניים: אחד עם נרתיק ריק של גיטרה ועוד אחד, ש"ניסה לשלוח ידיים". המטרידן בשירה של כורם הוא גם הפילוסוף, כמו שמלמדת פעמים רבות המציאות, והוא מספר לנערה, שברחה מהבית בוויומינג כי אבא שלה לא הקשיב ("היה לנו ריב"), ש"צריך לחפש את האמת" וש"האנשים הקטנים זה אני ואתה". נרתיק הגיטרה הריק מהווה מטאפורה לאג'נדה החלולה של ילדי הפרחים, אבל גם עשוי אולי לרמז על האקט המיני שלא התממש עם ג'ורג', שהחיים שלחו אותו להילחם בוויאטנם. כשזה עמוק, זה נוגע.
ג'ורג' נתן לי קצת לעשן, אבל אני לא רציתי לשכב/ הוא התעצבן ואני קצת בכיתי, כי רציתי למצוא חן בעיניו/ הוא אמר שהאנשים הקטנים נותנים את הכוח לאנשים הגדולים/ אחרי כמה חודשים הוא גויס ונפצע ומאז בכיסא גלגלים
בל תטעה אותנו אווירת המתירנות המינית; הנערה בשירה של כורם רק נראית פתיה ואבודה (היא עד היום לא מצליחה להחליט בין ג'ניס גופלין לג'ואן באז) אבל למעשה היא חולקת איתנו מסקנות נוקבות ותובנות מאירות עיניים. ממרחק הזמן, אחרי שמסך העשן התפזר, ברטרוספקטיבה של אישה למודת ניסיון, מצליחה הדוברת להאיר את תקופת הק(סם) של ילדי הפרחים באור עכור משהו. יחד עם זאת, נדמה שהכותרת "אוטוביוגרפיה" קצת מרחיקה לכת, שהרי בסך הכול השיר חובק אפיזודה אחת, טרחנית וארוכה ככל שתהיה, אבל אוטוביוגרפיה? מה חבל שמעגל חיים שלם ניתן למיצוי בהבנה שגם לריב דרמטי עם הורים בגיל ההתבגרות יש סוף.
דימוי של ביאליק מתדפק בנחישות על שערי התודעה ומזכיר לי ילד שבבגרותו התפלא לגלות שערמת הזבל בחצר הסבא שלו, שנראתה לו פעם כמו הר שנושק לשחקים, גובהה למעשה כגובה הברכיים. הילד גדל וההר היה לזבל, ואלה אכן טיבם של זיכרונות ילדות או של פרופורציות נעורים, שסופם להתגמד ולהטמיר חוויה משמעותית לכדי איזשהו ניחוח. משהו שמשאיר משהו, כמו שאומר נתן זך.
סביר בהחלט, שהשיר של כורם לא מציית לחוקי הנוסחא הפואטית של זך, משום שכבר תוך כדי קריאה (או האזנה) הזיכרונות, אותם היא מכנה בטעות אוטוביוגרפיה, מתאדים מבלי להותיר ולו שבר חותם. הבלונדינית היפה שקוראת שירים של ג'ק קרואק, הנרתיק הריק של הגיטרה, הבחור עם הידיים הארוכות, ג'ורג' (שעד היום יושב בכסא גלגלים), אמא מודאגת ואבא "שאולי יום אחד יבין" - כל שלל הדמויות העומסות את השיר לעייפה (וזה מבלי שהזכרנו את נהגי המשאיות מהטרמפים, שנוכחותם לא מוזכרת, אבל משתמעת) הם בקושי רב תמונת המובן מאליו שמצטיירת עם המחשבה על שנות השישים.
"אהבה ושלום וכל הדברים הטובים", חותמת הנערה בשיר על מכתבה להוריה, ואצה רצה לחפש את האמת יחד עם האנשים הקטנים אי שם בקומונה בין "כל המילים,
כל הסמלים, כל הפרחים הנבולים, וכל הימים, כל הסמים, כל השירים התמימים". האישה הבשלה שכותבת את השיר היום (כורם, אגב, הגיעה לגיל המופלג 28) מבינה את הפער בין הקלישאות הנבובות שמכרו לה אז חבריה המעושנים לבין האמיתות הצולפות שהחיים מאוכלסים בהן.
אז לסיכום, רק כדי לוודא שרובדי השיר העמוקים לא נשמטו מעיני, שכהו והלכו תוך כדי עיון בשורותיו הארוכות, המתרבות בלי שמץ התחשבות: פרחים תמיד נובלים, מרד נעורים מסתיים במקרה הטוב בגיחוך, פחות או יותר באותו הזמן בו החצ'קונים מתייבשים. אה, כן, ומלחמה זה דבר נורא. מעניין איזה מקור השראה תהווה כורם בשירה המפוכח לנערות מרדניות מישראל, שלא עוזבות את הבית אחרי ריב עם ההורים, לפני שהן מצטיידות בדיסק האוסף של כוכב נולד.
נא להמתין לטעינת התגובות
