דיוקן האמן כילדה קטנה
עד גיל חמש גדל אסד עזי כילדה לכודה בשמלה ובשיער ארוך. אמו נדרה נדר לא לגזור את שערותיו אחרי ששלושה מאחיו מתו בינקותם. הצמה ההיא, ולעג הילדים שליווה אותו בכפר, נשארו עמו עד היום. 20 שנה הוא הסתגר בסטודיו, סירב לתקשר עם העולם, וברא את עצמו מחדש כאחד האמנים החשובים בישראל. ראיון
כשהגיע לגיל שלוש היה שיערו ארוך והתספורת שיוותה לו מראה של ילדה. אבל האם לא הסתפקה בקיום ההבטחה כלשונה. המראה הנשי מצא חן בעיניה, והיא הלבישה את בנה בשמלה לבנה וביקשה מצלם מקומי לתעד את הרגע. במשך שנים התמונה היתה תלויה על קיר סלון ביתם בשפרעם. "היא התגעגעה לאחותי שנפטרה", מסביר עזי, אחד האמנים הבכירים בישראל, את הבחירה של אמו להנציחו בדמות ילדה. "שנים היא לא הפסיקה לבכות. הדימוי החדש שנוצר שימש לה תחליף בלתי מודע לאחות המתה, שקראו לה יסמין. היא לא הצליחה לתעד אותה, אבל היא הצליחה לצלם אותי. האובססיות שלה נפתרו רק בעקבות הצילום, הצילום שימש לה כמדיום מרפא".
כעסת עליה?
"היו בינינו הרבה מאבקים כשרציתי לגזור את השיער כדי שאיראה כמו ילד, אבל היא אמרה שזה בלתי אפשרי. היא פחדה שזה יפגע בגוף שלי. זו היתה חוסר הבנה לנפשו של הילד. היא לא ידעה שהתמונה יכולה להזיק לי קשות. כל המי והמי בכפר ראו אותה".
טשטוש הזהות המגדרית תעתע בסביבה. עזי החליט להילחם בסימן השאלה, ולהוכיח את גבריותו בפני בני הכפר. "כל הסביבה רצתה להתייחס אליי כילדה. כשהילדים רצו להרגיז אותי, במקום לומר לי'כוס אמא שלך', הם רדפו אחרי ואמרו'אתה בת', 'אתה חנונה'. לא יכולתי לעבור בשקט על זה. רציתי להראות שיש לי כוח פיזי. טיפחתי בעצמי את המאצ'ואיזם והרבצתי לילדים".
איך אתה מסביר את ההתנגדות שלך לרצונה של אמך?
"בשערות האלו ראיתי חובה או מטרה שאינה שייכת לי. להסתרק כאב לי, בחום הזעתי. ילדים משכו לי בשיער וזה כאב. אמרתי מה לי ולנדר? מה לי ולפולחן? לאלוהות?".
גם המבוגרים הקניטו אותו. "הם אמרו: 'אתה ילד או ילדה?', אבל לא יכולתי להרביץ להם. אז הייתי אומר,'תראו, אני ילד', מוריד את המכנסיים והתחתונים ומראה להם מה יש לי מתחת".
50 שנה עברו והתמונות עדיין רודפות אותו. דמות הילדה מרחפת באמנות שלו כהדהוד כואב. בימים אלו מציג עזי במוזיאון לאמנות האיסלאם בירושלים שלוש תמונות חדשות, במסגרת התערוכה "התכתבות", המוקדשת לאמנים דרוזים וערבים ישראלים. בדימוי אחד, חזק ומרתיע, הוא נראה-בדמותו כילד-לבוש בשמלה לבנה ומחזיק זר פרחים מלאכותי, כשעיניו לבנות כעיני עיוור. "בעבר העבודות שלי גישרו בין עולמות-מזרח-מערב, דקורטיבי-ספרותי", הוא אומר. "בשנים האחרונות הן הופכות להיות יותר ביקורתיות, לא מגשרות בין התרבויות. עתה הגיעה השעה להכריע הכרעות: האם להמשיך ליצור או לחזור לכפר אותו עזבתי כנער".
שבוע לפני קיום טקס הפדיון, שהיה אמור לסיים את הקדשתו לאלוהים, נהרג אביו, לוחם מג"ב, מפגיעה של צלף על הגבול הסורי. המוות הפתאומי חיזק בו את תחושת הזרות. "זה היה השבר הכי גדול בחיים שלי. היעדרותו של חצי מעולמי, ועוד בטרם הפנמתי את הדימוי שלו. הוא היה מגיע לחופשה מהצבא פעם בשבועיים, לפעמים בכלל שהה אצל חברים. אולי בעקבות מותו התחילו התהיות שלי על משמעות הקיום. למה אין לי אבא ומה זה אומר, כמה זמן היתמות הזו תימשך".
גם אמו נכנסה למשבר עמוק. היא החליטה לסגור חשבון עם אלוהים, וסירבה לקיים את הנדר. המשמעות: אסד נאלץ להסתובב עם השיער הארוך על ראשו, הילד המשיך להתחבא. "היא אמרה, 'אתה לקחת את האבא שלו, אתה לא תקבל אותו (הבן- א.ה). ביקשתי שתשמור על הילד, אבל לקחת את בעלי'. אמא שלי היתה בתהליך של הלקאה והרס עצמי. כל הכפר אמרו,'לא נורא, היא אלמנה טרייה'. היא החליטה לדחות את הנדר בשנה".
אבל עזי לא השלים עם ההחלטה. באופן לא מודע הוא יצר חיזיון שנועד לגרום לאמו לקיים את הנדר. "הייתי מלא זעם, מחפש כל דרך לצאת מהסיפור הזה. נכנסתי למועקה, לא ראיתי את הסוף. ערב אחד אמא שלי ואחותה יצאו להשקות את הבוסתן. יצאתי עם האחים שלי למרפסת והסתכלתי על המעקה. בין עמודי הבטון ראיתי תיש לבן שהעלה גירה. לא ראיתי גוף, רק ראש ענק. היה לו זקן לבן, היצור הכי טוב בעולם. תמים, טהור. אבל אז הבחנתי בעיניים שלו, עיניים שחורות גדולות עם תביעה לנשמה שלי".
ברגע זה חווה עזי התקף חרדה. "צרחתי צרחות אימים עד השמים שהתיש בא להמית אותי, לשאוב את נשמתי מגופי. כל הכפר שמע את הצעקות שלי. באו לראות, חשבו שצבוע תוקף אותנו. דודה שלי נפלה על הרצפה, וכמו בסרטים הערביים הסתכלה על אמא שלי ואמרה, 'הנדר'. הסתכלתי שוב על המעקה. פתאום ראיתי שיש שם מגבת לבנה ולא תיש. כשהבנתי שזו מגבת התמוטטתי ואיבדתי את ההכרה".
רק כעבור יומיים פקח את עיניו. "ראיתי המון נשים סביבי שחשבו שאני גוסס והולך למות. אחרי שקמתי מהעילפון וסיפרתי להן מה ראיתי, הן השתחוו ואמרו, 'אמן אמן. יתברך שמו. זה הנדר'. אחר כך פנו לאמי ואמרו: 'אל תמשיכי בתהליך הכפירה'. מבחינתן ראיתי את יתרו בדמות התיש. הוא בא לומר לאמא שלי: אם לא תפדי את הנדר, הבן שלך ימות. אמא שלי הסתובבה ואמרה 'אני מקבלת על עצמי את הנדר'".
התייחסות הסביבה אליך כילדה השפיעה על הזהות המינית שלך?
"אני ראיתי את זה כאקט כפוי מצד אמי. התנגדתי לו, ונלחמתי בו. כתוצאה מהמאבק דווקא פיתחתי את הצד הגברי שלי. כי הייתי עסוק כל הזמן בלהוכיח לכולם שאני גבר".
המפגש הראשון עם עולם הצבעים התרחש במקביל למאבקו על גבריותו. "בכיתה א' היו לי צבעי פנדה גולמיים, שומניים עם ריח נפט", הוא מספר. "מצאתי את עצמי מצייר דימוי של הרים ירוקים ועצי ברוש. נוף מינימליסטי סתמי שריגש את המורה שלי לציור. שנים הייתי אובססיבי לצייר הרים וברושים ירוקים. אותה התמונה, אלפי פעמים".
עם הזמן רווחה השמועה בשפרעם שלאסד יש כישרון ציור. "כשהייתי בכיתה ז' באה שכנה ואמרה, 'אני רוצה שתצייר לי שני טווסים על כרית'. היא התלהבה ובאו עוד נשים מהכפר. אחר כך מישהו בנה בית חדש ורצה שאסתת ג'ירפה על אבן איטלקית שעיטרה את הבית. הייתי מצייר ציור ומחפש קופסאות קרטון של חולצות חדשות לשים את הציור בפנים כמו מסגרת, כשהוא עטוף בניילון שקוף. רציתי הילה לציורים, שהם יתלו על קירות הבתים בכפר".
בתיכון למד בבית ספר יהודי בקריית אתא. "פתאום היה לי סל צבעים, בד, מכחול, עיפרון רישום. הציור הפסיק להיות ספונטני, המצאה יש מאין. זה מאוד הפריע לי. הכעיס אותי שזה מעיק לי ומעכב את תהליך היצירה".
עם סיום התיכון החליט ללמוד אמנות באוניברסיטת חיפה ולהתמחות בפיסול. "הייתי בן בכור, משפחה שכולה", אומר עזי. "אמא שלי מחכה שאחזור לכפר, חזרת הבן האובד. היא רצתה שאמשיך את המסלול הצבאי של אבי שנעצר מכדור הצלף. אפילו צילמו אותי מחזיק את האקדח של אבא ביד. אבל החלטתי לא לקחת את התפקיד של הילד שמחזיק את האקדח של אביו".
תקופת הלימודים זכורה כאינטנסיבית ומסעירה. "הייתי משתתף בשתי סדנאות ביום, כל אחת בת שש שעות, חוזר למעונות, ומתקלח. מאחר שהאוניברסיטה היתה סגורה בלילה, הייתי מתגנב פנימה. עולה על עץ, נכנס דרך החלון ועובד עד ארבע בבוקר. יותר מאוחר האוניברסיטה הרימה ידיים ונתנה לי מפתחות לעבוד בסדנאות בלילה".
נשמע מטורף.
"זו היתה תשוקה בלתי רגילה. העוצמות ליצור משהו היו חולניות. בתוך כל זה היו הרפתקאות, בחורות, סמים, חיים גועשים. כשאני חושב על זה, זה כמו מצביא שמסתכל בגעגוע על תקופת הפלמ"ח. אבל ככל שהבנתי את התהליך היצירה, כל התאוריות של האמנות - קפיטליזם, מינימליזם וכל האיזם הזה-דפקו את התשוקות הטבעיות שלי ליצירה".
לאחר סיום הלימודים נסע בעצת מורתו, הפסלת שושנה היימן, לקרארה שבצפון איטליה, מרכז כריית ועיבוד השיש. "כל תעשיית הפיסול ממוקמת שם כבר מאות שנים. יש שם בתי סטודיו ענקיים עם כל המכשירים הדרושים. יושב שם מאסטרו שנקרא ניקולאי, או אחד הבנים שלו, והם מבינים מה זה שיש מהיום שנברא העולם".
איך התנהלו הלימודים?
"אתה אומר לראש המחלקה 'באתי ללמוד פיסול'. הוא נותן לך אבן במשקל מאה קילו ומבקש שתעשה לו קובייה. אחרי שעבדת על חומר גמיש או עץ מהגוני שקל לפלח אותו-פתאום אבן שיש. אתה נותן מכה באזמל והוא עף מהיד שלי ולשיש לא קורה כלום. והמנחה צוחק. ואז הוא לוקח את האזמל, שם אותו בזווית נכונה ובעזרת מכה לא חזקה מעיף 30 סנטימטר של אבן. זו הבנת הטבע, האלוהי שבאדם".
עזי חזר לארץ והמשיך לפסל. "עשיתי פסלים מאבן גיר, אבל עם השנים הם התפרקו. אסון גדול. האבן הישראלית רגישה לשמש ולאור. התברר לי לאט לאט שבחומרים הקלאסיים אני מוגבל, הבנתי שאני לא רוצה להיות פסל".
כעבור שנה החליט לעבור לתל אביב וללמוד ציור. "באתי לראש החוג לאמנות באוניברסיטת תל אביב, פרופ' מוטי עומר (היום מנהל מוזיאון תל אביב), והוא קיבל אותי ללימודי תואר שני. במקביל התחלתי תהליך של לימוד עצמי שארך שלוש שנים בהדרכתו. יצאתי לבתי זקנים, לים, לטבע. מצייר וחוזר למוטי. הוא לא היה צייר, אבל ידע מה נכון ומה לא נכון.
בתקופה הזו כל האמנות בארץ היתה קונספטואלית, לא פיגורטיבית. למדתי צבע וקומפוזיציה בעזרת ספרים. עשיתי את התרגולים מאות פעמים, עשר שעות עבודה ביום. כשהייתי בטוח שהשפה שלי טובה התחלתי לצייר פורטרטים עצמיים מול המראה. היה לי צורך לחזור שוב ושוב על הפעולות. החזרה נתנה לי ביטחון לעבור מכשולים. הרבה שנים רדפה אחרי הקללה שאסד עזי מצייר סדרות".
ההצלחה לא איחרה לבוא. כבר כסטודנט הציג עזי בגלריה אבא חושי בחיפה. לאחר מכן הגיעו הזמנות להשתתף בתערוכות קבוצתיות. במקביל התחיל לכתוב טור על אמנות בעיתון "אל-איתיחאד". "ראיינתי אמנים. כולם היו מתים לפגוש אותי-גרשוני, דוד ריב, קופרמינץ. המדור התפרש על פני עמוד שלם בעיתון. פצץ. תגובות מדהימות. זה היה שנות השמונים, לפני שלום עכשיו, לפני רבין. אני כותב על אמנים שמאלנים שרוצים לנער את החברה. אני הופך לאין, כלי מנצח. משרת מטרה של דור שלם".
שנות השמונים היו השנים הגדולות של עזי. הוא זכה לפרסום רב, והיה שותף לפרויקטים חשובים כמו "רגע", קבוצת אמנים ישראלים-פלסטינים, שפתחה סטודיו בשכונת פלורנטין בתל אביב. "כולנו פגועי מלחמות ישראל, כולנו פצועים. ואני בן למשפחה שכולה. רצינו דרך חדשה. אמנות פלסטית שתשרת את השלום באזור. רוצים להגיע לעיירות הפיתוח ולכפרים הערביים ולעשות איתם אמנות".
אמנות מגויסת?
"באותה תקופה עסקתי בדמות הערבי. הסבא שלי, אבא שלי. קירות הגלריות לא יכלו לעכל את הדימויים האלו. זה היה ערבי על הקיר, בצבע ערבי, בחומריות ערבית. חושניות פראית, ראשוניות. אני הבאתי את החושניות הים תיכונית".
הדמויות הערביות שלך לא הנציחו את הסטראוטיפ?
"הדימוי המקובל של הישראלי על הערבי זה שהוא חושני ויצרי, אבל לא אלגנטי וחכם. אני רציתי להראות שלא חייבת להיות סתירה. יכולה להיות תרבות מעורבת, מזרחית ומערבית, שלא תחלה במחלות המזרח".
זכית להכרה בגיל צעיר למרות שלא למדת בבצלאל או במדרשה לאמנות.
"הרבה אנשים יגידו,'הוא התקבל, שלא יפתח את הפה'. אתה מוצג במוזיאון ישראל, תל אביב, חיפה, מופיע באוספים הגדולים. אבל הקבלה או אי הקבלה שלך נמדדות על סמך מה עשתה האמנות שלך לאנשים אחרים כמו עאסם ופריד אבו שקרה. אני פתחתי להם פתח של תקווה. אחרי אפשר להציג אמן ערבי במוזיאון".
אבו שקרה, אוצר התערוכה במוזיאון לאמנות האיסלאם מתייחס לתרומתו של עזי לקידום אמנים ערבים. "אסד הוא אמן מוביל ומוערך. יש לו אמירה חברתית פוליטית חזקה מההיבט האישי-ביוגרפי. הוא מכניס לציור שלו חומרים כמו רקמה, חוט, מחט, חומרים שלוקחים אותו לנישה הנשית. זה אקט מאוד מיני ונפשי. הוא דוקר את העבודות שלו וסוגר את המעגלים עם הילדות שלו. לא לכל אמן יש את התעוזה לסגור מעגלים דרך הציור".
היצירה עבור עזי היא מחויבות טוטאלית. 20 שנה הוא הסתגר בסטודיו שבביתו, לא פיתח קשרים חברתיים, מיעט לבקר את בני משפחתו. "חושבים שלצייר זה כיף והנאה. אני צריך לעבור את כל המכשולים, להיכנס לתהליך של אחדות עם אלוהים. הזמן מתבטל. בדרך אתה מתענה, עובר דרך גיהנום של רגעי כשלונות. זורק, מזיע, זועם, קורע, כואב. אתה בפחדים שלא תגיע לרגע הזה. כשאתה מגיע, אתה לא בביטחון שתגיע לכאן שוב. אני מותש מלחפש כל פעם מחדש את רגע האמת, הוא כל כך חמקמק. החיפוש הזה מפרק אותך לגורמים".
מה כל כך קשה?
"הבד הלבן הוא הבד הכי שחור שאני מכיר. אתה מגשש באפלה, כמו סומא, עיוור. אתה שונא צבע, מכחולים, בא לך למרוח רק בידיים שכבות על גבי שכבות, אבל אתה יודע שזה לא אמנות אלא תרפיה. הרבה לילות אני לא ישן, מפחד שהיכולת שלי אבדה. זה יכול לרסק אותך. ככל שאתה מתרחק מהתחנה האחרונה שהיית בה, ברומו של עולם-אתה הולך נמוך יותר. ולכן אתה מבוהל ומפוחד".
החוזה שחתם עם עצמו כופה עליו הסתגרות מוחלטת. "חשכת הסטודיו לא נותנת לך אפשרות לפתוח את הדלת לאף אחד או לענות בטלפון. אחרת אתה מצועצע. לפני הכניסה לסטודיו אני עורך טקס: מנקה את הרצפה ביסודיות, מבריק את החלונות, הכל נקי טיפ טופ. אפילו עושה ספונג'ה. תהליך של ליל כלולות, היטהרות. אין כאן שואו אוף, התרברבות. צעקות בחוץ, מכונית רועשת, כאב בטן-מוציאים אותך מהטקס. אף פעם לא ישנו בבית שלי חברים. גם לחברות שלי היה דד-ליין בשתיים בלילה ללכת הביתה".
זה חייב להיות כך?
"הסטודיו הוא מקדש, יש לו תנאים משלו. אני כהן בתוך המקדש, משרת את המקום. צריך לשמור שתהיה ארובה שדרכה תיכנס הקדושה. אין דרך ביניים. הפוסט מודרניזם אמר שכן יש, אבל אני רומנטי. יש אמנים צעירים שבוחרים לצלם או לעשות וידאו ארט, מדיומים שחוסכים מהם זמן והתחייבות. אני לא שותף לזה. האמנות בשבילי היא תהליך הזדככות. תפילה לטבע, לעולמות החסומים. הסתגרתי במשך 20 שנה בסטודיו ויצרתי יום ולילה. אלו היו החיים שלי. דרכם ראיתי את העולם, הרחתי אותו והיתה לי משמעות בחיים. בלעדי הסטודיו אני לא שווה כלום".
לסגפנות יש מחיר כבד. "זה חייב אותי לא להתחתן, לא להוליד ילדים. זה החוזה ביני לבין הסטודיו. קשה לך להסתדר עם העולם החיצון, להבין את הרצונות של האנשים. אתה הופך לביקורתי. לא נהניתי ממה שמעניקה תל אביב".
בגיל 42 הרגיש בשבר גדול, שמוטט את קדושת היצירה. "מצפייה והשתתפות בתערוכות בעולם גיליתי ששפת האמנות היא ככל שפה - גרמנית, ערבית, יהודית. היתה לי אכזבה מאוד גדולה שלא הצלחתי לפרק בציור את מוקשי הדתות. באמריקה הבנתי ששונאים את הציור שלי, בגרמניה לא מבינים אותו. לציור שלי יש טעם, ריח של זיעת איכר. הוא לא מנוכר או מרוחק כמו אנדי וורהול. אני לא חי בניו יורק".
מה קרה לאחר שהאסימון נפל?
"השבר הזה הוביל אותי למקום שאמרתי: אם לא הצלחתי, נחזור לכפר ונקים משפחה, נביא ילדים ונפסיק את כאב הלב הזה לשנות את העולם מתוך ידיעה שאי אפשר לשנות אותו. אמרתי שאתחתן, אלמד הוראה ואצייר בסופי שבוע".
עזי חזר לשפרעם. "אמרתי, 'תמצאו לי כלה'. תוך כמה דקות היו לי כמה כלות על השולחן. כולן היו אותו שטאנץ. ידעתי שזה לא הטוב, אבל שכנעתי את עצמי שבלי חתונה, זה יהיה רע יותר. מה רע במשפחה? אישה, בישול, ילד, בית נקי, סדר? עדיף מהלא ידוע שחבוי בתוך העתיד".
עזי התחתן, אבל הנישואים החזיקו מעמד שישה חודשים. "כשהפרתי את החוזה עם הסטודיו נטרפתי", הוא מסביר את כשלון נישואיו. "נכנס בי שד. לא יכולתי להסביר לסביבה כמה אני כלוא בכלוב של מטר על מטר, שבא לי לרסק. דיברתי עם אנשי דת, פסיכולוגים, חברים - שום דבר לא עזר. הרגשתי שבגדתי בחוזה החתונה הקתולית שלי עם הסטודיו".
איך המשפחה הגיבה?
"לא מתגרשים בחברה שלי כי בא לך לצייר. אמא של אמרה תעשה ילד זה ייפתר. זה הרגע שאמרתי לעצמי שאני צריך לפרק את החוזה, רק אז הבנתי שהם רוצים אותי עמוק בבית הכלא. אחרי שיצאתי מבית הדין עליתי על האוטו לעכו. ליד הים שחררתי צווחה של חופש. אחרי שבועיים התעוררתי מהסיוט הזה וישבתי בבית חולים עם גב מפורק. אז הבנתי כמה אני עמוק בבוץ של ההסכם שלי עם הסטודיו".
עכשיו הוא מנסה לסגור חשבון עם הציור: "בגיל 50 יש משבר ביני לציור, אני קורא לו המשבר האחר. יש לי כעס על הציור שחייב אותי להתנתק מכל העולמות. לא הצלחתי לגשר בין הבדידות שכפה הסטודיו לרצון לבנות קשרים חברתיים. הסטודיו כל כך אגואיסטי, תובעני. נשאבת לתוכו ושכחת שיש עולם בחוץ. נותר מצב שאם אני לא מתקשר הביתה לאחים שלי במשך חודש, הם לא יודעים אם אני חי או מת. זה הפך למטרד. אני רוצה לעוף, לצאת החוצה, אבל לא מצליח".
אתה נשמע מותש.
"יש בי רצון לצאת לחופשה ללא הגבלה. זה נורא שהסטודיו שומע עכשיו את המילים האלו".
איפה אתה עומד עכשיו מול הציור?
"אני צריך להחליט חד משמעית: האם אני מפסיק או הולך עד הקבר. המשבר מחייב אותך לנקוט פעולה. בינתיים אני בתהליך של ספקות, זה פצע פעור. יש שאלות שלא קשורות לאסד ולציור אלא לציור ולעולם הפוסט מודרני. האם אני צריך לעמוד מול העולם או להמשיך ולדבור באמנות הפרטית שלי בלי להתחשב בשינויים שחלו בתרבות. איפה האמנות צריכה לשרת את תפישת העולם שלי, האם האמנות שלי צריכה להיות פוליטית".
גם התבוננות פנימית דרך העבודות לא פותרת את הדילמה. "עד היום עשיתי 134 פורטרטים עצמיים בכל הסגנונות האפשריים. השוני הוא עצום. לעולם לא אדע מה קרה לי ב-50 שנה האחרונות. הלוואי והייתי יודע. אני רק יכול לצייר את הפורטרט הבא".
אז מה הלאה?
"העשייה היא תהליך אחיד שמסתיים במוות. אין לו שלב סיכום. היום אני כבר רואה את המוות מעבר לדלת. אני מקבל את העתיד. יש לי געגוע להקים בית בין הדליות והרימונים ולנוח. חיים בלתי פוסקים של מאבק גורמים לך ללכת למקום השקט. אני עדיין מרגיש אותו ילד מהכפר, עלה נידף, מנסה להיאחז בכל כוחו בעולם הזה דרך ציור. היה מאוד פשוט לחיות בעולם הזה בלי כל השאלות האלו, לצייר בכיף".
אז קיבלת את ההכרעה?
"נסיונות ההתחמקות הן שירת הברבור של ההתנתקות. זו הפעם האחרונה שיהיו לי ספקות. אבל להבדיל מהנעורים, כשכפיתי על עצמי את הבדידות, הפעם זה יהיה מתוך מקום של הבנה וקבלה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם