אמן בהופעה: נעם רותם הלך לראות את מוריסי
מוריסי הבין שבשביל רוב הנוכחים זאת תהיה הפעם הראשונה והאחרונה שהם יראו אותו בגודל טבעי, חי ונושם, ולא נותן למעמד להכריע אותו. הוא עשה את הטוב ביותר שיכל עם הרגע הזה, וזה טוב מאוד
מוריסי בגני התערוכה צילום: נעם וינד
אפילו הסאונדמן, או הרמקולים, או הקירות, או מי שלא היה אחראי לזוועת השמיעה שהתחוללה עד אז, הבין פתאום שבכל רגע כל זה יכול להיגמר, ועד כמה יקר הרגע הזה, ופתח לנו מחדש את האוזניים. והרגשנו איך הכל מתרענן, כאילו יצאנו מהאמבטיה. כל מי שהגיע למופע הזה בא להתרפק, לחפש בעיניים את החברים מהתיכון.
היחיד שלא בא להיות נוסטלגי הוא מוריסי בעצמו, שמתעקש להוכיח לנו - זה אני ואתם כאן ועכשיו, עם השיר החדש שכתבתי היום, ועם השירים הישנים שאני שר כמו שאני מרגיש היום. זה לא מסע במנהרת הזמן.
מוריסי מבין שבשביל רוב הנוכחים
זאת תהיה הפעם הראשונה והאחרונה שהם יראו אותו בגודל טבעי, חי ונושם, ולא נותן למעמד להכריע אותו. הוא עושה את הטוב ביותר שהוא יכול עם הרגע הזה, וזה טוב מאוד.
האיש שחשף את עצמו בשירים עד מתחת לעור ולעצמות, לא מוותר גם על ההתפשטות הפיזית. פעם הוא היה עושה את זה כאקט שחצני, יווני, אבל עכשיו מתחת לחולצה הגוף קצת רופס, ויש כרס קטנטנה, והוא כאילו אומר, תראו, אני רק אנושי וצריך שיאהבו אותי כמו כל אחד אחר.
ההופעה מסתיימת בביצוע מופתי ל"מותו של רקדן הדיסקו", שמוביל להמנון שמפיל את הלסת לרצפה "מתי זה עכשיו?" וכולנו יודעים בדיוק מתי. זה עכשיו.
מוריסי תמיד הוקסם מסינטרה ומחבורת ה"רט פאק" שלו, והדמות המרכזית בשיריו היא המורד היפה שנדחק לשוליים, דמות שכל מי ששמע מוריסי בגיל הנכון רצה להיות כמוה, כי כולנו רצינו להיות פעם שיר של מוריסי. הוא עולה להדרן, ואני נזכר שבעצם אין לו ילדים משלו. הוא באמת מתכוון לזה כשהוא אומר לנו כמו אבא טוב, "אתם האור שלי, שלעולם לא כבה".
נא להמתין לטעינת התגובות
