המבוקש ותקתוק השעון: ביקורת טלוויזיה
תוכנית "השעון" בהנחייתו של גיורא חמיצר היא שעשועון קטן ויעיל, שלא מתייחסת לצופיה כאל כסילים. וגם: על המלחמה הקרה שחוזרת לרוסיה עם סוכני קג"ב, רעל רדיואקטיבי, מסעדות יוקרה ומבוקש מספר אחת
אף שערורייה לא תפרוץ בגלל "השעון". אף ועדה בכנסת לא תדון בה בפנים דואגות, אף קמפיין לא יבוטל, ואף מתמודד לא יישלף מהבית אחרי שהודח וימצא את עצמו בחזרה בתחרות. זהו שעשועון קטן ופשוט שלכאורה חי את חייו מתחת למכ"מ הברנז'אי. לכאורה, לא יותר מסותם חורים קייצי, פתרון קל וזול ולא מדהים במקוריותו למשבצת הצפייה הבעייתית שבין שבע לשמונה בערב.
אבל לא הוגן לזלזל במשחק הפשוט שפיתח גיורא חמיצר. שעשועוני טריוויה כאלה הם הלחם והחמאה של הטלוויזיה באשר היא, בכל שפה, בכל מדינה. הרכיבים הכל כך מוכרים האלה-זמן קצוב, מתמודד לחוץ, סיכוי לקחת את הקופה או לאבד את הכל, שאלות כל כך קלות שאפשר להשתגע (וגם להחמיא לעצמך שם בבית: "אני יודע, אז איך הוא לא?"), הם ככל הנראה חלק הכרחי בתפריט הצפייה שלנו.
איפשהו, כשהם חבויים בין החדשות לדרמה ולריאליטי, מוחו המתורגל של הצופה פשוט דורש אותם. הפורמט של חמיצר הוגן ומפוכח: אין פה שמחה לאיד על כישלונו של מתמודד, גם לא גיחוך על בורותו, וגם הפרסים לא מדהימים. קח כמה שניות, אומר חמיצר, ושלוף עבורי מזיכרונך רשימה קטנה של ספרים של רם אורן, נשיאים אמריקנים, ציורים שנמכרו בסכומים גדולים. מי לא יכול. ומנגד, מי כן.
"השעון", סביר להניח, תמשיך לתקתק ביעילות מתחת למכ"מ. לתוכניות כאלה יש פוטנציאל לשרוד שנים ארוכות, אולי להימכר לערוצים זרים ולהכניס כסף לא רע. רובנו לא נתמכר לה, ולא נזפזפ אליה במתכוון. אך אם זה יקרה, לא נרגיש שעלבו בנו, ששוב התייחסו אלינו ככסילים. במצב הדברים הנוכחי, גם על דברים כאלה צריך לומר תודה.
המבוקש מספר אחת של רוסיה, ערוץ 8 הוט
העולם סער כאשר אלכסנדר ליטווננקו, קצין הקג"ב הסובייטי לשעבר שהפך למתנגד לשלטונו של פוטין ומצא מקלט בבריטניה, הורעל בחומר רדיואקטיבי מסתורי, חלה ומת בייסורים. החקירה הבריטית הצביעה על חשוד אחד: אנדריי לוגובוי, גם הוא יוצא הקג"ב, איש צללים, מקורבם של אוליגרכים, פוליטיקאים רוסים ואדם עשיר מאד בעצמו.
לוגובוי הצליח לחמוק ממעצר, אך זה לא אומר שהוא חי כאדם רדוף. להפך: ברוסיה הוא הפך לדמות ציבורית בולטת, לאדם שמתמודד על כניסה לפרלמנט הרוסי, ובעיקר - למעין גיבור לאומי. מארק פרנקטי, כתב בריטי שחי במוסקבה במשך יותר מעשור, יצא לברר מי האיש, איך הפך לדמות נערצת ומה כל זה אומר על רוסיה של ימינו.
מעבר לניחוח הג'יימס בונדי של הסיפור - סוכנים, מרגלים, אינטריגות ורצח בטכניקה שנלקחה הישר מסרט פעולה בינוני - בכל מה שקשור לפרשת
אולם בכל מה שקשור לרוסיה, "המבוקש מספר אחת" מציב סימן קריאה אחד ברור: המלחמה הקרה חזרה ובגדול. רוסיה של פוטין עוינת את המערב, ונלחמת בו בכלים (ובאווירה) שחשבנו שכבר אפשר למצוא רק בספרי מתח ישנים. סצינה אחת קטנה בסרט מעבירה צמרמורת מוכרת: לוגובוי, האיש שקודם לכן ראינו אותו מסתובב ביערות במדי הסוואה וצד ברווזים עם החבר'ה מהקג"ב, מזמין את פרנקטי ל"מסעדה הכי טובה במוסקבה". מהמושב האחורי של הלימוזינה המפוארת, מתגאה לוגובוי ברשימת היינות היוקרתיים, מתפאר בעושרו הדמיוני. אהממם, מעניין איפה ראינו את זה.
נא להמתין לטעינת התגובות
