הסיפור מאחורי "משוגעת" של דנה לפידות
את המילים לשיר "משוגעת" כתבו דנה לפידות וחנה לפידות. קריאה מעמיקה ודקדקנית בין שורות השיר מדלגת ממחוזות השגעון למחוזות בהם אין כל הגיון
במקום שאין בו קיץ
טבע היום
בתחילת חודש אוגוסט המהביל והלוהט מקום בלי קיץ נתפס כדמיוני. יש כאלה שיראו בו משאת נפש. אבל, גם במקום שאין בו קיץ, מסתבר שאפשר לטבוע. הטביעה היא כמובן מטאפורית. ובמילה אחרת משמעותה - דכאון.
אחד השירים האהובים עליי הוא של המשורר פרננדו פסואה שמופיע בספר "כל חלומות העולם". השיר הקצרצר נכתב על ידי אלברטו קאיירו, אחת הדמויות המומצאות של פסואה.
"יום של גשם יפה כמו יום של שמש.
שניהם קיימים: כל אחד כפי שהוא".
אני מזכירה כאן את פסואה כי בעזרתו למדתי לאהוב את הקיץ. ובעזרתו אפשר באופן מעט פילוסופי גם לאהוב מקום שאין בו קיץ. בתחילת הספר "כל חלומות העולם" נכתב על ידי זוזה בלנקו שביצירתו של קאיירו "רואים רבים השתקפות של גישה כמו זן בודהיסטית לעולם".
אין מה לטעון כי הפזמונאיות, כנראה אמא ובת, אוחזות בראיית עולם בודהיסטית. רחוק מזה. אם כבר אז ראיית העולם שלהן היסטרית ומבולבלת. קל יותר להבין ראיית עולם כזו כשמבינים שמדובר בבחורה שעוברת משבר אישי בתחום הרומנטי שלוש נקודות עם כמה סימני קריאה. משבר שמוציא ממנה את היכולת לחשוב בצורה שקולה והגיונית, משבר שמותיר אותה ללא רצף של מילים שמסוגל לייצר איזו שהיא משמעות. דכאון. עמוק.
המרחק הפך עמוק
כשהוא בינתיים, מתבלבל
מי זה ההוא המתבלבל? המרחק? היום? הקיץ שאינו? הגבר שלה?
הבלבול או התלישות אצל לפידות הולכים ומתחזקים בבית השני של הפזמון.
במקום הריק בינתיים
בונה קירות
מחפשת לעצמי הגנה
במקום בו יש ריק, גיבורת השיר בונה קירות כדי לחפש לעצמה הגנה. כלומר, גיבורת השיר מנסה להתחזק גם במקום שזה לא אפשרי. בשפה הקלינית אפשר לקרוא לזה בוחן מציאות לא תקין. מצד שני אפשר להעריך את הרצון של גיבורת השיר למצוא לה עוגני יציבות גם כשספינת היום יום טובעת במצולות הייאוש. לכן, אפשר לראות בשורה הזו גם עדות ליכולת של הגיבורה להתגבר על הקושי.
הבית הבא שוב טורף ומאתגר את גבולות ההגיון.
אתה בין הסדינים
חושב עלי שאהיה בסדר
אם המקום אליו מתייחס השיר הוא כזה ללא קיץ, האם לא נדרשות בו גם שמיכות עבות יותר מסתם סדינים? בין הסדינים הוא מצב פיזי וגם מצב תודעתי מעט מוזר, תלוש, חסר משמעות.
הבחור במיטה, בין הסדינים. קשה להבין אם הבחור בדכאון או שגיבורת השיר
וזה כל כך מוזר
שהחולשה נשארת שוב לבד
חולשה,יגיד כל מי שלפני רגע נשבר נסדק או נרעד ליבו, היא המחלה של אלה שאין להם סבלנות. של אלה שלא יכולים להשאר במצבי אי וודאות. של אלה שרוצים ביד הצעת נישואין והבטחה ברורה שהאהבה של בן או בת הזוג שלהם תובטח להם לעולמי עולמים. ואכן, הפזמונאיות לא מחמיצות אף מניירה וגינוני דרמה של בחורה שעברה משבר אישי בתחומי השלוש נקודות.
כמו משוגעת שורטת קירות
מתפנקת, משתוקקת, יפה בשבילך
משוגעת אני, חוצה את הגבולות
נוטפת געגוע, נסגרת בשתיקות
הכל כולל הכל ואול אינקלודד - שריטות, התפנקויות, געגועים, סגירות. בקיצור - שיגעון.
במקום בו שעת ביניים
נפל היום
הזמן הוא נטול הקשר ונטול שיוך או הגיון תחבירי. היום, שבבית הראשון של הפזמון טבע, בבית החמישי כבר נופל. השיגעון מתדרדר לשיטיון.
השחור של הרחוב משתכר
המצב הקשה הזה, שמהדהד כנראה לקושי פנימי העמוק של הגיבורה שמתקשה לנסח את עצמו במילים, מאופיין גם על ידי זה ש"השחור של הרחוב משתכר". האם השחור הוא חיווי צבעוני למצב הרוח הדכאוני? האם השחור הוא צורה כבר לא כל כך מנומסת לתאר איש ממוצא אפרו אמריקאי? האם השחור הוא השעיר לעזאזל החברתי? קשה לדעת ולכן כל האפשרויות פתוחות.
זה שהיה בין הסדינים עובר בבית האחרון להיות בין השמיכות. אין שם קיץ, כזכור, ולכן הצ'יפור הזה שלו יכול להתפס ממש כפינוק.
אתה בין השמיכות
בטוח שאהיה כלואה בשקר
בטח חם לו ונעים. וממקום כה מוגן הוא גם מרשה לעצמו להיות בטוח שהגיבורה תהיה כלואה בשקר. כנראה זהו שקר שהגיבורה אחראית לו. מוזר. עד עכשיו קשה היה להבין שהמדובר בגיבורה שסרחה. ובאמת בשורה הבאה וזו שאחריה שחותמת את השיר הפזמונאיות שוב חושפות פלח נוסף מאותה מוזרות וכותבות
וזה כל כך מוזר
שהעוצמה פוחדת מעצמה
שתי השורות שלעיל משאירות את הקורא בבלבול מוחלט. רגשית קשה להאמין להן. הרי, כך למדנו כבר בהמון סדנאות וטיפולים, במקום שיש בו עוצמה לא יכול להיות פחד. מצד שני, יכולים לטעון מומחים לבריאות הנפש שבמקום שיש בו שגעון כנראה שאין הגיון. ובמקום שדורש תזכורת לכך חוזר הפזמון ומשרטט את המצב של גיבורת השיר כשהיא נוגעת לא נוגעת בתחום הנפש האפל של השגעון.
כמו משוגעת שורטת קירות
מתפנקת, משתוקקת, יפה בשבילך
משוגעת אני, חוצה את הגבולות
נוטפת געגוע, נסגרת בשתיקות
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם