הנדסת אנוש: על "עולם חדש מופלא"
ההיסטוריה מלאה בנבואות אפוקליפטיות שהתבדו. בזו של אלדוס האקסלי מופיעים גם פיתויים שאדם נורמלי יתקשה לסרב להם
אלדוס האקסלי גטי אימג'ס
על פי מהנדסי העולם החדש המופלא, האושר לא היה אפשרי בעולמנו המוכר: "כל עומס האיסורים שלא זכו בהתניה שתכשירם לעמוד בו, כל אותם פיתויים ורגשי חרטה גלמודיים, כל אותם מחלות וכאבים אינסופיים המבודדים את הפרט (...) כיצד יכלו להיות יציבים?". ואילו בעולם החדש, שהוציא מחוץ לחוק את מוסד המשפחה, הדת, האמנות וההיסטוריה והחליפם בשילוש קדוש של "קהילתיות, זהות, יציבות", יש "אנשים שפויים, אנשים צייתניים, אנשים יציבים בהיותם שבעי רצון". נמצאה הדרך אל האושר.
לכאורה נראה "עולם חדש מופלא" כמשאלת לב של האקסלי, אבל הוא כמובן רצה להזכיר לקוראיו שקדמה טכנולוגית לא עושה את בני האדם טובים יותר, כמו שקיוו להאמין אבירי ההשכלה, אלא סתם פחות אנושיים. האקסלי חשש שרדיפת הכוח כאמצעי שלטון ופתרון סכסוכים יוביל בהכרח או להשמדתו הפיזית של המין האנושי או לגאולתו של האדם ממחלות ומלחמות בעזרת "שיטות איטיות אך בטוחות יותר, לידות מבחנה, התניות ניאו-פאבלוביות, היפנופאידיה". היפנופאידיה, מתברר, היא לימוד תוך כדי שינה.
אין זה פלא ש"עולם חדש מופלא" הפך (יחד עם תאומו הסיאמי "1984" של אורוול) למותג של סיוט טוטליטרי: מעין תמרור אזהרה הניבט משוליו של הנוף הטכנולוגי. אבל כשקוראים את האקסלי במנותק מרפלקס הרתיעה האנושי, אפשר גם לשאול, מה בעצם רע? שהרי איזה אדם בריא בנפשו יסרב לסם אושר חוקי כמו
"הסומא", המכיל את כל יתרונותיהם של הנצרות והאלכוהול ללא מגרעותיהם: מרגיע, נוסך אופוריה ומביא הזיות נעימות. או כפי שכתב מישל וולבק: "לתאר את עולמו של האקסלי כסיוט טוטליטארי (...) זאת פשוט צביעות לשמה. 'עולם חדש מופלא' מצטייר לנו מכל בחינה שהיא - בקרה גנטית, חופש מיני, מאבק בזקנה, תרבות הפנאי - כגן עדן. בעצם זהו בדיוק העולם שאנחנו מנסים, ושניסינו עד כה בחוסר הצלחה, להגיע אליו" ("החלקיקים אלמנטריים", הוצאת בבל. מצרפתית: מיכל סבו).
הוגי המדינה ההאקסלית אינם שוחרי רע מטבעם, הם משתמשים באמצעים מדעיים שיהפכו את האדם לבעל חיים בריא ומאושר, אך מדברי הימים למדנו כי כל מהפכה השואפת לתיקונו המוחלט של האדם והעולם, סופה להתגלגל לעריצות - מה שהגדיר פעם ישעיהו ברלין כ"פטאליות של אוטופיות". אוטופיה או דיסטופיה, גן עדן או גיהנום - האקסלי בכשרונו הרב שם את אצבעו על מותר האדם "בעידן הדוחה של המלטת ולדות חיים": התשוקה שהדברים יהיו תמיד כך וגם אחרת. מחד כמהים לחיי בטלה, רווחה ואהבה חפים מדאגות, מאידך מודעים לנחיצותם של הסבל, המחסור, המצוקה והכאב שמעניקים לחיים את משמעותם.
מה שהכי הפחיד את האקסלי היה השימוש בהנדסה גנטית כאמצעי של שלטון ויסות חברתי, כפי שהסביר באחרית דבר שנכתבה 15 שנים אחר שהספר ראה אור. נכון שעצם המחשבה על ילדים מבוקבקים עם רפלקסים מותנים, מעוררת מבוכה אונטולוגית או פחד, אבל העתיד תמיד נראה מפחיד ומאיים בעיני ההווה, וההיסטוריה מלאה בנבואות אפוקליפטיות שהתבדו. ההכרזה על מותו של המין האנושי היתה מוקדמת מדי. אנחנו עדיין כאן, עם כל חבילת הרגשות המסורתית של אהבה, שנאה, קנאה ופחד מהלא נודע. אולי זו סתם הדחקה, אבל נדמה לי, כי כל עוד נמשיך לדאוג כל כך, אפשר להיות רגועים.
"עולם חדש מופלא", אלדוס האקסלי, מאנגלית: מאיר ויזלטיר, הוצאת זמורה ביתן, 268 עמודים
נא להמתין לטעינת התגובות
