"עכשיו זה כתוב" הוא רציחה פשוטה
ספרה החדש של אילנה ברנשטיין הוא ספר פעולה רהוט, שנשען על מתח עלילתי בלבד. לכן הוא רומן דל
אילנה ברנשטיין צילום: אריק סולטן
"עכשיו זה כתוב" מציג תפיסה ספרותית חד-מימדית: עיקר הרומן הוא עלילתו. במלים אחרות, הרומן אינו מציג מערכת יחסים מורכבת שקדמה לרצח. הבעל הוא פסיכופת מבחיל: הוא כופה את עצמו על אשתו תדיר, אונס אותה, קוצב בקמצנות ותאוות -שליטה חולניות את כספה, משליט טרור נפשי בביתם המשותף. כשהבן שומע מאמו על מות אביו הוא אומר "ברוך שפטרנו". כך גם הקורא. הבעל החד ממדי לא מעניין כדמות. האישה, למרות כמה ניסיונות להעשיר את דמותה ("הרגשתי אשמה. אשמה על הדיכאון שלי. על החולשות שלי. על הצורך שלי בגבר, בבעל, במסגרת"), גם היא חד ממדית, כמו דמות בכתבה עיתונאית (ואכן כרמלה בוחבוט, רוצחת בעלה, מוזכרת כדוגמה). בקיצור: יש קורבן, יש מקרבן, יש עלילה של רציחת המקרבן בידי הקורבן. האם יש כאן גם רומן?
רציחתו של הבעל מתרחשת באיטליה. נדמה לי שיש כאן הסגרה (לא מודעת?) של יצירה שהשפיעה על הסופרת. הנובלה "ככה זה קרה" של הסופרת האיטלקייה נטליה גינצבורג נפתחת גם היא ברצח של בעל בידי אשתו, וגם היא נסוגה לאחור כדי להסביר את התהליכים שקדמו לרצח.
השוואת
שתי היצירות מאלפת. בעוד הרומן של ברנשטיין הוא רומן פעולה, גינצבורג מתמקדת בפסיכולוגיה: לא בנסיבות הטכניות של הרצח, לא בסופם של היחסים, אלא במערכת היחסים הארוכה עצמה (החל בחיזור) שקדמה לרצח והולידה אותו. אצל גינצבורג אין מפלצת מקרבּנת (הבעל אינו אנס) וקורבן תם (האישה, למשל, שואפת לסימביוזה חונקת עם בעלה). היא מציגה שני אנשים אומללים, שרגשותיהם הסותרים מתחלפים במהירות, אנשים בעלי אמביוולנטיות רגשית קיצונית: "ואז חשבתי שאני אוהבת אותו, אם אני בוכה כל-כך. וחשבתי שאם יבקש ממני להתחתן אתו, אומר לו כן, ותמיד נהיה יחד, ובכל שעה ובכל רגע אדע איפה הוא. אבל כשחשבתי שגם נעשה אהבה, נרתעתי, ואז אמרתי לעצמי שאולי אני לא מאוהבת, וכבר לא הבנתי כלום" ("הספרייה החדשה", תרגום: מירון רפפורט).
המסרים הסותרים העקביים של הבעל מטריפים את האישה. הבעל הוגן, הוא מודה בפני האישה שאינו אוהב אותה מההתחלה, אבל בכל זאת מוליד אתה ילדה; מצד אחד הוא זוכר את כל מה שהיא מספרת לו בתקופת החיזור "ונראה מאד-מאד מאושר לראות אותי", ומצד שני – באותה פסקה – "אף-פעם לא סיפר לי משהו על חייו". ההתעללות הנפשית ברומן של גינצבורג היא, אם אפשר להתבטא כך, התעללות מעודנת הרבה יותר מזו שאצל ברנשטיין.
אין בכוונתי להתרעם על כך שברנשטיין איננה גינצבורג (אחת הסופרות הגדולות במאה ה-20), רק להמחיש את הבדלי התפיסה הספרותית. ברנשטיין כתבה רומן פעולה רהוט, נקי, כתוב במשפטים קצרים וקצביים, ובו קו עלילתי אחד בהיר. כיון שאין ברומן גילוי של ניואנסים הוא נשען על מתח עלילתי בלבד. ההישענות הזו מולידה ספרות דלה. ככלות הכל, ספר שיש בו רק קו עלילה הוא ספר אנורקטי.
"עכשיו זה כתוב", אילנה ברנשטיין, הוצאת בבל, 168 עמודים
נא להמתין לטעינת התגובות
