ביי לכיבוש - ראיון עם אבתיסאם מראענה
הבמאית הדוקומנטרית המוערכת, שגדלה בבית מוסלמי דתי, הופכת לסמל המלחמה בכל מוסכמות החברה הערבית. מראענה מספרת על התהליך המטורף של עשיית סרטה החדש "ליידי כול אל-ערב" ומספקת כמה תובנות שיגרמו למעיו של אחמד טיבי להתהפך
היא נולדה בפרדיס למשפחה דתית וכשהחלה ליצור בגיל צעיר קולנוע תיעודי ובועט, המחיר ששילמה היה כבד. המשפחה ביקשה להתעלם מהבת הסוררת ורק כשהחלה לצבור מעמד, הכרה וכיבודים בארץ ובעולם, קיבלו אותה בבית כמישהי בעלת חשיבות. סרטה הקודם של מראענה, "שלוש פעמים מגורשת", הביא לה את הפרס הראשי בפסטיבל "דוק אביב" בשנה שעברה. כיום היא כבר נחשבת אורחת כבוד בכל פסטיבל תיעודי חשוב בעולם. אחרי הכול, לא כל אחד מעז לכבס את הכביסה המטונפת שלו בחצר, לעיני כול. בטח שלא אם בתוך הכביסה הזו מצויות עבאיות וכאפיות לרוב.
סרטה החדש של מראענה, "ליידי כול אל-ערב", שישודר מחר בערוץ 8, הולך בדרכן של יצירותיה הקודמות ומביא אל קדמת המסך את האישה הערבייה, על שלל מאבקיה היומיומיים בכל מי שמבקשים להחזיר אותה אל ארבעת קירות הבית, בינות הסירים. גיבורת הסרט, אנג'לינה פארס, יפהפייה בת 17 וחצי, הגיעה לפני כשנתיים לכותרות העיתונים כשביקשה להיות המתמודדת הדרוזית הראשונה בתחרות מלכות היופי של ישראל.
התגובות החריפות מצד זקני העדה לא איחרו לבוא, מה שהגיע עד איומים ממשיים על חייה של הצעירה וויתור על ההשתפות. עוד לפני כן התמודדה פארס על תואר מלכת היופי במגזר הערבי, ושם פגשה אותה מראענה.
"הייתי אז בתקופה מוטרפת לגמרי, בחיים לא חשבתי שיהיו לי דרמות כאלה. דוד של אנג'לינה נעצר בחשד שניסה לרצוח אותה, אבא שלה נכנס לכלא, ובתוך כל הטירוף הזה אבא שלי נפטר. אבל המשכתי לתעד כל מה שיכולתי. לא הפסקתי לרגע. פתאום אתה רואה שאתה לא רק מצלם סרטים, אתה אשכרה חי אותם. האימה שיש בסיטואציות האלו, זה בדיוק מה שאתה חייב להביא אחר כך לקולנוע. הרי ב'שלוש פעמים מגורשת' הגיבורה שלי ממש נדקרה. אז מה, שאני לא אתעד את זה? רק אם הם יראו את זה, הם אולי יבינו שאי אפשר להמשיך לעשות דברים כאלה, רק כי אף אחד לא שם לב".
מראענה ניגשה ליצירת "ליידי כול אל-ערב" בסקפטיות. "יצאתי לעשות סרט על תחרות יופי בחברה הערבית ואני בכלל לא אוהבת תחרויות", היא חוזרת להתחלה, "במיוחד כשאתה יודע שאין לך שם אינטימיות ויש המון דמויות. זה לא נשמע כמו פוטנציאל לסרט טוב במיוחד. אבל רציתי לבדוק שוב את הגבולות בחברה הערבית. הפעם זה היה הקו האדום בנושא של בנות חשופות. כשהתחלתי, בתחרות יופי של המגזר הערבי בכלל, היו המון בנות 14 וחצי עד 17 וחצי, ושאלתי את עצמי 'רבאק, מה אני עושה כאן'. הכול היה נורא יפה ואסתטי, עד שיום אחד נכנסה אנג'לינה, שאז עוד קראו לה דועא.
איך שראיתי אותה אמרתי 'או, הנה משהו לשים לב אליו'. היא הייתה אחרת. היחידה שעמדה בסטנדרטים של היופי מבחינת המראה, הגובה והכול. הבנות שם היו ממש נמוכות ולא ממש רזות. כששמעתי שהיא דרוזית, בכלל התלהבתי. בהתחלה היא הייתה נורא מופנמת ולא נתנה להתקרב. אפילו סתם כששאלתי אותה על אחים ואחיות היא כעסה נורא. הבנתי שהיא נמצאת במצב מורכב עם אבא בכלא וחברה דתית שמקשה עליה. היא הבהירה די מהר שהתחרות של הערבים היא רק תחילת הדרך, ושהיא בכלל שואפת להגיע לתחרות מלכות היופי בישראל, ואז ידעתי שיש לי גיבורה".
בדומה לך, אנג'לינה, היא בחורה דעתנית ולוחמנית, אלא שבסוף היא נאלצת לוותר על החלום שלה. החיים שלה עומדים בסכנה ממשית. הרגשת פעם שגם את הולכת לפרוש, שבא לך להרים ידיים, לוותר על הכול?
"כן, לגמרי. לפני חצי שנה בערך כל החיים שלי קרסו ואמרתי 'די'. זה היה בדיוק אחרי ההצלחה העצומה של 'שלוש פעמים מגורשת', וכל הפסטיבלים שרצו אותי אצלם, ואני פשוט לא ידעתי מה לעשות עם זה. לא הצלחתי להכיל את כל מה שקורה לי. גדלתי בבית שבו לימדו אותנו ששום דבר לא מגיע לך. תסתפק במשהו קטן וזהו. והגוף שלי היה צר מדי בשביל החוויה
ומה סיים את השלב הזה?
"ציפרלקס (תרופה נגד דיכאון)".
אבתיסאם מראענה היא כנראה התגשמות חלום הדו קיום. ערבייה גאה שהשתלבה בחברה הישראלית-יהודית בלי לאבד את הזהות או העקרונות. היא גרה בשכונת פלורנטין בתל אביב, ואין לה שום בעיה או חשש להטיח ביקורת קשה בחברה הישראלית-ערבית. "אני כבר לא שם, בדילמות האלה של ערבים ישראלים-פלסטינים", היא מודה.
"הנושא הזה של שייכות והשלמה ליווה אותי הרבה שנים, עם הדור המבולבל שבו אני חיה, והגעתי למסקנה שאין ממש בכל העניין הזה של הערבי הישראלי כפלסטיני. זה הרי לא מעוגן בשום מקום. אם הבסיס שלהם נטוע רק ביום האדמה וב-1948, אז בשבילי זה פשוט לא מספיק. לכאוב את כאב הגירוש לא הופך אותי לפלסטינית. אני חושבת שהזהות הזאת התפוררה מבחינתי כשהבנתי שיש כאן מגילה שקובעת שגם אני אזרחית במדינה הזו. כשאני אומרת 'מדינת ישראל', אני מרגישה חלק מזה".
ואת, אבתיסאם, מרגישה אזרחית שווה לכל דבר ועניין?
"אני רוצה, אבל עוד לא. אני יכולה להרגיש ישראלית, אבל ברור שזו לא מדינת כל אזרחיה. החלום שלי הוא להפוך את המקום הזה למדינה רב תרבותית. הרי כל המאבק הזה לא מייצר שום דבר טוב. לא נוצרת כאן תרבות ערבית או שיח או מקומות עבודה. מה זו הזהות הפלסטינית הזאת שכל כך אוהבים לדבר עליה. הם עומדים מול קיר אחד ולא רואים מה יש מהצד השני שלו. ויש צד שני. אני אומרת להם שאולי יניחו רגע לכל החומות האלה וינסו לראות מה יש להם פה. בצד הזה".
אולי את יכולה לראות מעבר לחומה כי כבר עברת אותה. כי הצלחת גם אצל היהודים. כי את נורא בסדר איתנו.
"אני לא בטוחה שזה בגלל ההצלחה שלי. הרבה יותר קל להיות מסכן ונחות וחולה וגידם ולהאשים את כולם. לייצר ויז'ן הרבה יותר קשה. אם היה לנו חצי הרצל כמו שלכם, הכול היה נראה אחרת. הרי הוא לא היה איזה חכם גדול במיוחד, כולה עיתונאי. אנחנו פשוט חייבים להביא מישהו עם חזון. הרי תשאל כל פלסטיני מה החלום הלאומי ולא יהיו לו תשובות לתת לך.
יש בלבול מתמשך שנראה לי שרק כדורים וטיפול פסיכיאטרי יעזרו לפתור. אני התחלתי ואולי צריך להעביר את זה הלאה. איבדנו את האור, את ההליכה הזו אחרי הטוב. החברה המוסלמית סובלת כי אסור לה לדמיין. יש גן עדן וגיהינום, ושניהם מגיעים אחרי המוות. אני לומדת עכשיו קבלה ופוגשת דברים שאני מבינה שאין בקוראן. כל העניין הזה של לייצר את השפע שלך ואת המציאות שלך, באסלאם זה לא קיים, כי זה סוטה מהסיפור המרכזי של הקוראן ואסור לשנות שום דבר ממה שכבר נכתב".
הגיבורה שלך בסרט משנה את השם שלה משם ערבי קלאסי לשם הוליוודי.
"אני זוכרת שצילמנו את הסצנה וכל זה היה לגמרי לא מתוכנן. העוזרת שלי נורא כעסה שהיא עושה את זה, אבל אני פשוט צעקתי עליה שלא תתערב ותיתן לדבר הזה לקרות. שמע, קראו לה דועא ואני חושבת שבשביל לעשות את הצעד הזה של שינוי השם צריך הרבה אומץ. אני פשוט הייתי מוכנה להוריד את הכובע בפניה באותו רגע. היא הרגישה שהעולם הזה, בישראל ובכפר, קטן עליה. היא חלמה על הוליווד. אתה חושב שבארצות הברית היו מצליחים להגיד דועא? אם השם שלי היה יוצר לי בעיה יותר אקוטית, ולא שאין לי הסתבכויות איתו, הייתי מחליפה אותו גם כן".
אילו בעיות השם שלך יוצר בתל אביב?
"גברים יכולים להתחיל איתי הכי בביטחון וברגע שהם שומעים את השם, אתה יכול לראות את הפרצוף הכי הרוס. בהתחלה הם מנסים לשכנע את עצמם שאני צרפתייה או הודית, רק לא ערבייה. רק לפני שבוע קרה לי מקרה כזה, והבחור היה הכי חמוד, ניסה לשחק את המשחק, אבל היה ברור שכל החשק ירד לו".
נו, ולא בא לך להוריד להם סטירה?
"כבר לא. בהתחלה זה היה מאוד פוגע, אבל אחר כך כאילו כבר מבינים את הסיטואציה".
אין ספק כי אבתיסאם מראענה התרככה. בריאיון שערכתי עמה לפני כשנתיים, עם צאתו של הסרט
"פרדיס", היא האשימה את החברה היהודית-ישראלית ואת הכיבוש בכל צרות החברה הערבית, וטענה את הנשק שלה כלפי שני הצדדים באותו הכוח. היום, גם בעקבות לימודי הקבלה ("זה עושה לי טוב ואני עוברת את הטיפול הזה כבר תקופה לא קצרה"), נשמע שהליידי הערבייה כבר לא רוצה לירות באף אחד. מקסימום לשחק במחבואים עם השטן. או כפי שהיא אוהבת לכנות אותו: הגבר הערבי הממוצע.
לא הפריע לך שהדרך של אנג'לינה למרוד מגיעה דווקא באמצעות תחרות יופי שמיועדות בעיקר לגברים חרמנים?
"מה לדעתך עושות נערות בגיל של אנג'לינה או צעירות יותר? יושבות כל היום מול הערוץ הערבי הכי
פופולרי בעולם (חתאנה), ורואות משדרים אינסופיים של זמרות לבנוניות בעיקר. אתה לא שומע אותן ממש שרות, אין להן קול טוב או משהו, זה נראה הרבה יותר כמו מופע פורנו אחד גדול. כל הזמן מתמקדים בגוף שלהן ובגניחות שהן מוציאות מהפה. מבקרים את זה בטירוף, אבל זה לא מפסיק לרגע. זה רק מצליח יותר ויותר. מבחינתי, כל הסיפור של אנג'לינה מנסה לשאול 'למי הגוף הזה שייך?'. הרי בחברה הזו את שייכת לגבר הדרוזי שייהנה מהגוף שלך".
באחד מרגעי השיא בסרט אומרת אמה של אנג'לינה, דמות מרתקת, כי אם בתה תירצח חלילה, היא תשלח את כל אחת מבנותיה האחרות לתחרות מלכות היופי. אם לא היה מדובר בסרט תיעודי, אפשר היה להשתכנע שמדובר בתסריט הוליוודי. בינתיים, את הסרט הזה חיות מאות אלפי בחורות מדי יום. לא כולם מתועדות ומראענה מודעת לכך היטב. גם בגלל זה היא ממשיכה להילחם.
"אבא שלי תמיד אמר שהוא הביא לעולם ארבעה בנים ולא שלוש בנות ובן, אז יכול להיות שככה גידלו אותי. קיבלתי את הלגיטימציה להתברבר ולהילחם ולהיאבק כגבר ולא כאישה. אבא נתן לי את האישור שזה בסדר. אני פשוט בתחרות עם גברים כל החיים. גם אם יהיו שתי רשימות של טופ טן, אני אלך להתחרות עם הגברים ולא עם הנשים. זה נראה לי הרבה יותר מאתגר".
גברים בדרך כלל לא מתים על נשים חזקות.
"ברור, אני מייצרת במערכת יחסים מאבק של גבר בגבר, ואף גבר סטרייט לא מעוניין בעוד אחד לצדו. אני בדיוק עובדת על זה, מנסה להפסיק להיאבק כל הזמן. עם הזמן זה נהיה יותר קל".
הסרטים שלך מייצרים מראה מאוד לא מחמיא של החברה הגברית-ערבית. אולי הם מביאים את התוצאה ההפוכה, התחזקות של הסטראוטיפ?
"אני לא מייצרת מציאות, אני רק מתעדת אותה. אין לי עניין למצוא חן, ותכלס, החברה הערבית נראית רע. בגלל זה קשה ליצור את הסרטים האלה. פעם היו אומרים בשב"כ שאפשר לזהות ערבי כי הוא תמיד ישפיל מבט כשיהודי יסתכל עליו. אצל האישה הערבית זה לא ככה. היא הרבה יותר חזקה. הגבר, אין לו כוח כזה כי הוא התעייף. הוא כבר לא מבין מה רוצים ממנו".
חשבת פעם לקחת את המציאות לידיים, ללכת לפוליטיקה?
"אני מסתובבת הרבה בשטח ועושה ומשמיעה, ואני חושבת שאגיע יום אחד לפוליטיקה. לא לכנסת, כי שם זה באמת דוחה, אבל אני ארצה לשרת את הציבור ברמה הגדולה. חלום חיי זה להיות ראש מועצת פרדיס. אתה פשוט לא מבין כמה זה יהיה ענק. הרי זו תהיה עיר בשכנות עם זכרון יעקב וכל האשכנזים שם. זה מדליק אותי. באמת שזה חלום חיי".
נא להמתין לטעינת התגובות
