שירו סנאף לשלום - על "לך לשלום ג'מיל"
בבירת דנמרק אין דנים, רק ערבים, ואלה יורים והורגים ברחובותיה מלאי השלווה. "לך לשלום, ג'מיל" קיווה להטיף לפיוס, אך קשה לראות זאת מבעד לנהרות הדם שמציפים אותו
''לך לשלום ג'מיל'' מתוך הסרט
והנה, איזה פלא, לבתי הקולנוע מגיע כעת "לך לשלום, ג'מיל" המוכיח שבני ערב כלל אינם זקוקים לבני ישראל על מנת לשרטט את דיוקן עצמם בצבעים הכי מפלילים. "לך לשלום, ג'מיל" הוא סרטו הארוך הראשון של עומר שרגאווי, יליד קופנהגן ובנו של מהגר פלשתיני. בסרט זה הוא מוריד על ראשם של בני עמו את מנת האפיונים החמורים ביותר שאיזשהו גזען היה מסוגל להסתייע בהם ברצותו לתאר את הערבים בצבעים הכי קודרים.
ג'מיל הוא דני שהוריו היגרו לקופנהגן מביירות הבוערת. אמו נרצחה לפני מספר שנים, ומיד עם פרוץ הסרט נראה ג'מיל היתום בן ה-30 כשהוא מעורב במעשה גאולת דם אמו המנוחה. הרצח הזה, כך מובן לכל מי שמכיר את העקרונות עליהם מושתתת הערביות, יוליך לשרשרת בלתי ניתנת לעצירה של חיסולים הדדיים והדם עוד יזרום כמים בגני טיבולי. שרגאווי בהחלט לא מוותר לערבים, וכמעט כולם, להוציא ילד קטן אחד, מעוצבים כטיפוסים אלימים ובלתי אמינים.
לשרגאווי היתה הנחת עבודה מוקדמת שלפיה אין נוכחות דנית-אירופית על הבד, למרות שהעלילה עצמה מתחוללת בבירת דנמרק, ושם היא אף צולמה. ניקוי הפריים מכל סממן אירופי ומכל שפה שאיננה ערבית,
מותיר את הערבים גיבורי הסרט כיחידים בתוך בועה שבה הם מתפקדים כאילו מעולם לא נטשו את לבנון או את בגדד. לשרגאווי היתה עוד הנחת עבודה מוקדמת, גרועה אף מקודמתה - על פי תפיסתו ממשיכים הערבים בכל מקום שבו הם שוהים במלחמת הנצח שבין המאמינים הסונים למאמינים השיעים. וממש לא חשוב שמסביב חוגגת לה השלווה הסקנדינבית.
לא רק הנחות עבודה מוקדמות היו לו לטירון הקולנועי הזה, אלא גם רצון מפורש לנסח על הבד מסר פציפיסטי ושואף שלום. בפועל, "לך לשלום, ג'מיל" נוטף כל כך הרבה דם, עד כי ניתן להגדירו כסלאשר, ובוודאי שלא כהצהרה פציפיסטית. רק במאי מתחיל, או מוטב לומר פרימיטיבי, יכול היה לטבול את הסצינות בנהרות דם ואלימות ולקוות שהתוצאה על הבד תהיה מעין הטפה לשלום עד.
גרוע מכך: בסיום הסרט עושה שרגאווי-וזהירות, מדובר פה בספוילר-מעשה בלתי נסלח. הוא רוצח ילד. בכל סרט מסחרי, אלים ככל שיהיה, מתקיים חוזה בלתי כתוב בין היוצרים לבין הצופים, שבמסגרתו חסים דרך קבע על חייהם של ילדים. רק סרטי סנאף מעזים לחצות את הקו האסור הזה, ומהבחינה הזו "לך לשלום, ג'מיל" עונה בהחלט על הגדרת הסנאף המשוקץ.
המון עריכה מתוזזת, המון סצינות המצולמות במצלמת כתף ורועדות לא פחות מסרטי תנועת "דוגמה 95" מייסודו של לארס פון טרייר. המון זעקות שבר והרבה מכוניות הרוסות. דומה שהתפריט הקטלני הזה הוא שסלל את הדרך לפרסים בינלאומיים שאותם אסף שרגאווי בפסטיבלים של רוטרדם, קלוז' וגטבורג. ושאף אחד לא יגיד שהערבים לא יודעים לעשות טוב יותר את מה שהעולם האירופי עושה להם דרך קבע.
נא להמתין לטעינת התגובות
