היא לא שמנה, אז למה היא אוכלת? יצירות של נשים על הפרעות אכילה
ארבע יוצרות נרתמות למאבק בהפרעות אכילה ומציגות לקהל הרחב מגוון של דימויי גוף נשיים. יעל קיים מספרת על הסרט שיוקרן באירוע בחסות ויצ"ו, בו מגלמת דפנה רכטר אמא בולמית
פרלינים, נשים יוצרות על הפרעות אכילה. צילום: יח''צ
המוזיקאית אפרת גוש תופיע עם קלידנית ותבצע שלושה משיריה, מעיין קרת תקריא מתוך ספרה "הנשים היפות", שבו מונולוגים של נשים הסובלות מהפרעות אכילה; הרקדנית והכוריאוגרפית רננה רז תציג קטע מיצירתה "מידות טובות" ויעל קיים תקרין סרט עלילתי בן 14 דקות, העוסק ביחסים בין אם לבת.
יעל קיים, תלמידת בית הספר סם שפיגל, מספרת ששיתוף הפעולה בין היוצרות לקראת האירוע נולד בעקבות העבודה על סרטה "פרלינים". הסרט, לדבריה, נוצר במסגרת עבודה על תרגיל מציצים בשנה ב' בבית הספר לקולנוע סם שפיגל . התרגיל צריך לעקוב אחרי מבט, לייצג אנשים שמתבוננים אחד בשני. "היה לי רעיון על נערה שרואה את אימא שלה בהתקף בולמי", אומרת קיים, "בדרך כלל זה הרי קורה הפוך, שאמהות רואות את הבנות הצעירות שלהן".
אז מה בעצם קורה בסרט?
"בסרט רציתי דווקא לדבר על הפרעות אכילה בקרב נשים יותר מבוגרות, שלא מדברים עליהן כל כך. דפנה רכטר, שמגלמת את האמא הייתה מדהימה, והיא משתתפת בסרט בהתנדבות. היא חששה מאד מהסצנה הבוטה של התקף בולמי, שהיה צורך שהיא תיתן תחושה שמתרחשת בזמן אמת. עבדנו המון על הסצנה הזו, וצילמנו אותה בשוט אחד, בו דפנה אכלה כמויות עצומות. זה היה מאד מאד קשה ואמוציונלי, ודפנה עצמה הרגישה אחרי הצילום של הסצנה שהיא מבינה משהו שלא הבינה קודם".
איזו עבודת תחקיר עשית במהלך העבודה על הסרט?
"עברתי תהליך עם כל מיני אנשים שקשורים לנושא. נפגשתי עם איתן גור ועם ליאורה בלום מהמחלקה להפרעות אכילה בבית החולים תל השומר. דיברתי הרבה עם חברתי מעיין קרת, שהיא מרצה על דימוי גוף והפרעות אכילה. זה היה תהליך מאד נשי, עבודה נשית, התדיינו על גוף, על תזונה, על אמהות והורות בכלל, על פערים בין דוריים ועל הורשה של הפרעות אכילה".
יעל קיים צילום: אושרת לוי
"לחברה שבה אנחנו חיים יש השפעה הרסנית על דימוי הגוף של נשים, שמתבטא בין היתר בלחץ לטפח גזרה דקה. הפסיכולוגית הקלינית ליאורה בלום הסבירה לי שמערכת היחסים עם האמא היא משמעותית בהקשר הזה. לא ידעתי שיכול להיות לזה קשר גם לתקיפה מינית, להתעללות מינית בילדות. אלה דברים שלא ידעתי".
מהן הציפיות שלך מסוג כזה של עשייה אמנותית?
"זה נושא שמצד אחד הוא מוכר, ומצד שני אף אחד לא רוצה באמת לשמוע עליו, כי הוא לא נעים. מה שאנחנו מנסות לעשות זה לפתוח את זה לקהל היותר רחב, ולומר שזה לא רק תופעה של בנות-עשרה ממעמד בינוני גבוה, אלא תופעה
שתוקפת הרבה נשים, ובשנים האחרונות גם יותר ויותר גברים. זו מחלה חברתית שהיא הרבה יותר נפוצה ממה שנדמה לנו. אני מקווה שהעובדה שמדובר באמנות תאפשר לאנשים להכיל את המידע ולהתמודד איתו בלי פחד".
אילו תגובות עורר הסרט שלך עד כה?
"מה שהיה מאד מעניין, זה שהרבה פעמים גברים שראו את הסרט, ממש לא היו מסוגלים להתמודד עם הסצנה הזו. האשימו אותי בזה שהגזמתי, שזה לא אמין. לא שזה משנה לקולנוע עלילתי, אבל דווקא השתדלתי שזה יהיה מאד אמין. עבדתי על זה עם חברה בולימית, הראיתי את זה לליאורה בלום. היה איזשהו במאי מהתעשייה שאמר לי בחביבות שיש בעיה מהותית בסרט שלי, כי האמא היא לא שמנה אז למה היא אוכלת?".
מה שמעיד על חוסר הבנה קיצוני, הייתי אומרת.
"כן, זה מוזר, כי יש כל כך הרבה אלימות בקולנוע, ודווקא עם סצנה כזו היה להם כל כך קשה".
פרלינים – מיצגים בנושא דימוי גוף, יום שישי, 25 ביולי, 15:00, סינמטק תל אביב, הכניסה חופשית
נא להמתין לטעינת התגובות
