צ'פלין רוקד בקברו: וול-אי הוא סרט גדול

הבחירה ב"וול-אי" כסרט הפותח של פסטיבל ירושלים גרמה להרבה גבות להתרומם אל-על. אך חלקו הראשון של הסרט הוא מופת שכמעט נוגע בגבהים של "אורות הכרך". חלקו השני הוא סתם סרט גדול

ניב שטנדל | 18/7/2008 7:50

הגבות שהורמו כשפסטיבל ירושלים בחר זו השנה השנייה ברציפות לפתוח את הפסטיבל בהקרנת סרט אנימציה של פיקסאר, נחתו לגובה הרצפה. הבחירה בWall-E" היא מן המוצדקות.

וול-E יח''צ

אם חשבתם ש"רטטוי" היה טוב - והוא היה נפלא-נוכח הפלא הנוכחי של פיקסאר כבר תתקשו למצוא מילים הולמות. אם אתם חייבים, נסו "צ'רלי צ'פלין בחלל". זה עשוי לעבוד.
די באזכור שמו של צ'פלין כדי להבין את הגדולה שב"Wall-E", גלגולו המודרני של צ'פלין (ושל שותפו הבולט לתור הזהב של הקומדיות האילמות, באסטר קיטון). הרובוט המצויר הוא שחקן ברמתם של הקליברים הגדולים. כמוהם, יש לו יכולת להביע מנעד רחב של רגשות בלא אומר. כמוהם, יש לו יכולת לגעת בלב הצופה בלי מילים.

ולא רק צרלי צ'פלין וקיטון עולים בראש כשצופים ב"Wall-E". אפשר לחשוב גם על סטיבן ספילברג ("אי-טי"), סטנלי קובריק ("2001: אודיסיאה בחלל"), על "בלייד ראנר" ועל "מלחמת הכוכבים". קנון קולנועי מפואר ש"Wall-E" לא רק שואב ממנו השראה, אלא מציב בו בגאון את זחלי המתכת נוטפי שמן המכונות שלו.

"Wall-E" הוא הרובוט האחרון שנותר בכדור הארץ, לאחר שזה ננטש, מתפקע מערמות פסולת, על ידי המין האנושי. רק שמישהו שכח להעביר את שרת הניקיון המכני ל"Off", וכך ממשיך הרובוט לנבור במרץ בהררי הזבל העצומים ולפנות אותם במסירות.

בין לבין, הוא מגלה אוצרות מופלאים, שאותם הוא שומר לעצמו: קובייה הונגרית, קלטת שחוקה של הסרט "הלו דולי". כשהוא מגלה טבעת יהלום נוצצת, הוא משליך אותה הצדה ומתפעל מהקופסה הקטנה שבתוכה הייתה שמורה, בתמימות השמורה לילדים ולרובוטים בעלי נפש של ילדים.

שגרת יומו של וול-אי נקטעת כשלפתע נוחתת בכדור

הארץ איב - רובוטית בשריון לבן ובוהק ועיניים כחולות, שכמו יונתו של נוח, נשלחה כדי לבדוק אם כלתה כבר הטינופת, אם ישנם סימנים לחיים מחודשים על פני כדור הארץ, כדי שהמין האנושי יוכל לשוב ולזהם את כוכבו-מולדתו. בין וול-אי המוקסם לאיב החשדנית נוצר רומן משעשע, עדין ומלבב, מרובה אי הבנות ונעדר דיאלוגים שחורגים משמות הגיבורים. כזה שרק צ'פלין יכול היה לכתוב, לביים ולשחק.

חלקו הראשון של "Wall-E" הוא מופת של עשייה קולנועית. קולנוע חי, נושם, מרגש, שמדבר לכולם, בלי לדבר כלל. המפגש בין וול-אי לאיב הוא כמעט רימייק מצויר לזה שבין הנווד למוכרת הפרחים העיוורת ב"אורות הכרך" (גם כאן, אגב, עומד צמח במרכז המפגש ביניהם).

ב"אורות הכרך" הביא צ'פלין לכדי גאונות את האיזון הקולנועי העדין בין הקומי לדרמתי. איזון שלא ראיתי כמוהו לפניו, ולא אחריו. "Wall-E" כמעט נוגע בו. וזה לא שחלקו השני של הסרט אינו מוצלח-אסונו היחיד הוא סמיכותו לחלק הראשון.

"Wall-E" עשוי מכל החומרים הנכונים. הוא פונה לשלל קהלים. יש לו מסרים רבים וחשובים. הבולט שבהם הוא זה האקולוגי האופנתי, אך כדאי לשים לב דווקא למסר אחר שלו, זה הגורס כי המודרניזציה, התיעוש, ההתפתחות הטכנולוגית המואצת - כל אלה יובילו לקץ האנושות, אך באותה מידה יוכלו לגאול אותה מעצמה.

החיבור בין Wall-E המיושן, המתפרק, שנראה כמו רובוט חבלה משודרג, לבין איב המרחפת, שנראית כמו הפרויקט הסודי של סטיב ג'ובס (מנכ"ל חברת אפל ומבעלי פיקסאר) לכנס מקוורלד 2009, הוא החיבור בין התמימות הישנה (זו שאובדת למין האנושי) לעוצמה החדשה. ומעל הכול, פועמת בו נשמה קולנועית. כזו שלא ראינו כבר שנים.