צייד של חוויות: ראיון עם צרי בריקנר
צרי בריקנר, אמן ג'אז קצת אחר, גאה בבאר שבע עירו. בראיון לליהיא לסלו הוא מעלה את הצורך בחיפוש אחר צלילים חדשים, בתמיכה עירונית רשמית ביוצרים ובחופש שבעריכת פנזין של שירה ושטויות
הפסנתר מלווה אותו מגיל 6. הוא עבר איתו לימודים בקונסרבטוריום, כולל בגרות; לימודים שהוא מתעתד לנתב לכדי פעילות פורמלית ואקדמית ברגע שישתחרר משירותו הצבאי הנוכחי. לכאורה, בריקנר אוחז בכל הכלים הדרושים, תרתי משמע, לקבלת מקום נוח ונטול דאגות בתוך הקונצנזוס האקדמי והממסדי. אבל גם עם תכנונים לעתיד כזה, הוא לא חושש להשתכשך במים העכורים יותר של מוזיקה המזוהה עם השוליים.
בריקנר מגדיר עצמו כאמן ג'אז אימפרסיוניסטי, בעל נטייה ברורה לפסיכדליה. ההשפעות שלו מגוונות, ונעות מפופ/רוק בנאלי ועד אוונגארד הזוי, ביחד עם מוזיקת עולם שהוא גם רואה עצמו חלק ממנה.
In Between הוא האלבום הראשון של צרי בריקנר, אותו הקליט לפני כשנה. בינתיים הוא ממתין לחברת תקליטים או כל גוף אחר שיאפשר לו להוציא את ההקלטות כדיסק. דגימות מהאלבום מטופטפות בצורת סינגל, אותו ניתן לרכוש בהופעות.
באוקטובר האחרון הוא הקליט את Psychoactive, אלבום שמייצג עבורו קשר טהור ובסיסי יותר בין אמן ליצירה שלו, אותו הוא נותן להורדה חינמית. "כמעט אפשר לקרוא לו אלבום פרטי. הוא לא אלבום שאני הולך לצאת איתו למכירות," הוא מסביר, "לא שלחתי אותו ולא אשלח גם לפלייליסטים של 88FM אבל אני כן שומר אותו, כי הוא מסע מאד רוחני ומאד אינטימי. המוזיקה שלו מדברת בעד עצמה."
יש סגנון מוזיקלי שאתה מרגיש שאתה הכי מתחבר אליו ותבחר להתמקד בו בהמשך הדרך, או שאין דבר כזה, ש"כולם היו בנייך"?
"סוג של כולם היו בניי. כי התחושה הזאת של מוזיקה באופן כללי היא תחושה של פולחן, של הרצון תמיד לחקור, תמיד למצוא משהו, עד כדי כך שאפשר לקרוא לזה ניסויים באלכימיה, הנסיון למצוא את הנסתר. בינתיים אני בוחר את הדרך של לנסות את הכל. חוץ מזה אני רק בן 19, ועצם העובדה שאני מנצל את זה שאני מתחיל קצת מוקדם, מעצימה את הזכות שלי להגיד שיש לי מספיק זמן להתנסות בכל הסגנונות.
גם שאר הפעילויות שאני עושה, הכל חלק מאותו רעיון, הכל משפיע אחד על השני. כמה שיותר לחוות וכמה שיותר לנסות ולהעביר את החוויה הלאה, זה אחד הדברים שאני רואה אותם כמטרה שהמוזיקה משרתת. להעביר חוויות או אפילו ליצור חוויות חדשות."
אז המוזיקה היא בעצם רק חלק מהפעילויות שמרכיבות אותך, את האישיות שלך.
"זה יותר מפעילות. מוזיקה, אני רואה אותה כשווה בשווה לתפילה. שווה בשווה להנחת תפילין. שווה בשווה לחלוטין כפולחן. לאו דווקא למטרה אלוהית.
זו אחת הסיבות שהוצאתי את Psychoactive חינמי. אני מרגיש כל כך מחובר לעניין הזה, זה כל כך בלתי נפרד ממני, חלק מהגוף, חלק מהנפש, שלערב בזה כסף, או שאם בן אדם לא ישלם סכום כזה או אחר הוא לא יזכה לשמוע את
מרגיש לי מאד רע בפנים.
הרבה פעמים לקיחת כסף על מוזיקה הופכת להיות יותר אילוץ טכני או אילוץ פיזי, כי צריך לכסות הפסדים כדי שלא אמצא את עצמי עם מינוס בבנק. להפוך מוזיקה לפרנסה אני לא רוצה, אני רוצה להפוך אותה לפולחן. אני רוצה להשאיר אותה במקום כלשהו שהוא אפילו מעל המקום הראשון, הרבה מעל. וזה מעל פעילות ובטח ובטח שמעל פרנסה."
כשבריקנר מזכיר את את העיר בה גדל וממנה הוא פועל ויוצר, הוא מלא התלהבות וגאוות יחידה. את ה"בבילוניה התל אביבית", כך הוא מסווג את ההתרחשות המוזיקלית במרכז, באר שבע מסוגלת ואף מצליחה להביס.
"יש קצת פחות מקומות להופיע מתל אביב, מה לעשות. קהל, לאו דווקא. קהל באר-שבעי תמיד יש. השאלה היא איך אתה משיג אותו, עם מי אתה מדבר ואת מי אתה מכיר. בדיוק כמו בכל מקום אחר." למעשה, בריקנר מאמין שהיכולת למשוך קהל להופעות לאו דווקא תלוייה בנקודת ציון על המפה, אלא בגורם הרבה יותר אישי. "בסופו של דבר, הכל נוגע לכח השכנוע שלך והיכולת שלך לדחוף קצת מרפקים."
"לא מדובר במשהו חדש. רוב הסצנה הזו מורכבת מכל מי שמתקשר או יצא מלהקה שהיא די מוכרת, בלו בנד, בהנהגת דוד פרץ, שהוא סוג של אב רוחני של כל האינדי בבאר שבע. הכיף בעיר הזו הוא שהאנשים מאד מגוונים, ומאז שהתחילו כל מיני אירועים, כל מיני וסוגי אנשים, ומכל תחומי המוזיקה, תפסו קצת יותר אומץ, קצת יותר רצון ואמביציה להגיד – אוקיי, הגיע הזמן לפרוץ ולא כל כך להתבייש בזה שאנחנו באר-שבעים."
מה אתה חושב הביא לדחיפה של מה שקורה בבאר שבע מבחינה מוזיקלית?
"כמה גורמים. דבר ראשון, חשיפה ממוקדת של כמה אמנים שהחליטו להתגאות בעובדה שהם באר-שבעים, בראשם דוד פרץ. דבר שני, האירועים שהתחילו לקבל קיבעון, פסטיבל סמילנסקי, כל האירועים באוניברסיטה.
בגלל אותם פסטיבלים, ובגלל שבבאר שבע הכוח שמפה לאוזן הוא מאד חזק והקטע של תקשורת בין אנשים הוא מאד חזק, פתאום התחיל להיווצר גם קהל קבוע שבא יותר להופעות ואירועים וזה גרם לפוש ענק. אז פתאום אנשים באים להופעות של דברים שפחות מוכרים וז'אנרים פחות מיינסטרימים, גם בהסעות. אם להופעה משותפת שלי ועוד יוצרים באו כמעט 100 אנשים, לאיזה מקום נידח יחסית שלא כל כך אהוד בדרך כלל, זה כבר אומר משהו."
אבל מעבר להרמת הראש הממוקדת של המוזיקאים מבאר-שבע, בריקנר מעלה גם היבט אחר, אולי צפוי פחות, אם לא מפתיע, למי שלא בקיא ברזי הפוליטיקה התרבותית של העיר. "הדבר הכי חשוב שקרה בעיר מלבד הפסטיבלים זה תמיכה ענקית של העירייה. בזכות קבוצת אנשים נפלאה שהבולט ביניהם הוא רוביק דנילוביץ, סגן וממלא מקום ראש העיר, קמו כמה מפעלים מאד חשובים בבאר שבע בפרט ובדרום באופן כללי.
הם פשוט לקחו על עצמם כמעין משימה מוניציפלית לחלוטין לעודד יצירה, לעודד ילדים ונוער להופיע. בזכותם יש את מרכז הצעירים שנותן מחסה לעשרות הופעות ועשרות אירועים אחרים כולל אולפן
מצויין".
מטעם הוועדה לעידוד יצירה קיבל בריקנר, יחד עם יוצרים נוספים מתחומים מגוונים כמו בימוי והפקה, מילגה במסגרתה הקליט את In Between באולפן של מרכז הצעירים. על כך הוא אסיר תודה.
אם כך פעילות האינדי בעיר היא תוצאה של תמיכה ממסדית?
"חלק גדול זו תמיכה רשמית. בהחלט. מאד עירונית. אפשר כמעט להגיד שזה 60% אחוז העניין האישי והרצון לפרוץ, ו40% התמיכה המאד חמה העירונית. הלוואי שזה היה קורה בעוד מקומות."
אתה מחובר לאמנים ומוזיקאים גם מחוץ לדרום, או לבאר שבע?
"שיתופי פעולה יוצא לי לבצע מידיי פעם, לא רק מהדרום. אבל המיקום הגיאוגרפי קובע כרגע, ובטח ובטח בתקופה המעצבנת של הצבא."
ובתור צופה מהצד, אתה רואה התעוררות גם במקומות אחרים?
"איזור הצפון ואיזור הדרום דומים מאד, אבל גם שונים מאד, במנטליות או בעצם איך שהפזורה הזו מתלכדת. איכשהו מצליחים לאחד את הפזורה הבאר-שבעית תחת כל מיני קורות גג, ואני יודע שאת הפזורות הצפוניות, כמו שזה נראה מפה לפחות, קצת בעייתי יותר לאחד.
את לא שומעת בינתיים על סצנה גדולה שצומחת בחיפה וכרמיאל. אבל יכול להיות שאני פשוט לא שמעתי עליה, והסצנה בכרמיאל חיה ובועטת. לא מזמן הייתה כתבה בערוץ 2 על החבר'ה מפה, על דוד פרץ ונדב אזולאי וכל החבר'ה הטובים, אבל לא שמעתי בינתיים על דברים כאלה שקורים בצפון. אני כן יודע שיש שם המון ז'אנרים. השאלה היא כמה הם מופיעים וזה נשגב מבינתי."
מבין שאר הפעילויות של בריקנר, הוא שומר מקום של כבוד לפנזין (Fanzine) שלו, כתב עת אותו הוא עורך, מוציא לאור באופן עצמאי ומשתדל להפיץ עד כמה שניתן. חמישה שקלים, זהו המחיר שבריקנר מבקש בעבורו.
"השם שלו נורא שטותי: "דף בולע רוצים ציצים". לחלוטין ילדותי, אבל זה מה שכתוב עליו: ביטאון של שירה ושטויות. המחיר הוא מאד זעום, בעצם נטו לכסות על ההוצאות. הרעיון הוא להפיץ אותו בכל מקום אפשרי, בשיא הכיף, שאפשר יהיה להתקרב לאנשים, בלי שום דיסטנס, פשוט נטו לתת להם ידנית."
אל בריקנר מצטרפים בכתיבה לפנזין גם עודד סספורטס, עורך מגזין האינטרנט "יורק", ויותם קדוש, שפעיל גם הוא בסצנת האלטרנטיב הדרומית. מספר כותבים נוספים ועלומי שם נותנים יד מסייעת בנוסף לגרעין המייסד, ובגליונות העתידיים, בתקווה שיהיו כאלה, בריקנר מעוניין לשלב מספר כותבות צעירות בנות 16. הגיל, לדבריו, לא ממש משחק כאן תפקיד.
"אני כותב לא מעט שירה, דבר שדי התמכרתי אליו באופן זה או אחר", הוא מתאר את הסיבה להקמת הפנזין, "אני מרגיש שזו אחת הפעילויות היותר מוציאות עצבים שאני מכיר, שיכולה לגרום לך להתעלות. אז בערך מכיתה י"א ניסיתי לשלוח את לחמי כמעט לכל עיתון קטן וכל פנזין שאני יכול לעלות על הראש, ניסיתי להפיץ הכל לכל עבר. וכל פעם נעניתי בשלילה בגלל שהעיתון נסגר, ונגמר המימון, או קיבלתי תגובות ש"לא התאים לנו", "לא אוהבים את זה", "אתה יותר מדי ככה", או "יותר מדי ככה". כל מיני תגובות. עד שיום אחד בשיחה עם ידידה טובה החלטתי שזהו זה, זה הזמן להפסיק לשבת, ואם הם לא מקבלים אותי הגיע הזמן ליצור משהו חדש. וכך הוא יצא."
יש מקום בכלל לעותקים ממשיים של פנזינים בעידן האינטרנט?
"גם וגם. הרעיון הוא שתהיה גם מהדורה אינטרנטית. ההארד קופי הוא, דבר ראשון, הרבה יותר אותנטי לדעתי, כמו שאני מעדיף לקרוא תווים ביד, או לכתוב משהו. בכלל, כל הכתיבה שלי נעשית תמיד ידנית, גם כשאני מלחין יצירה, גם כשאני כותב שיר, הכל ידני. חוץ מזה יש גם את התחושה הזו שלגעת בנייר זה יותר אותנטי. זה דבר שאפשר לקחת אותו לכל מקום אפשרי. בין אם זה באוטובוס או דקת שיעמום.
הבעייה בפנזינים היא שהרבה מהם לא נשארים למשך הרבה זמן. הרבה מהם, אחרי מהדורה אחת מועטת עותקים שיכולה להיות מצויינת, מצחיקה או גאונית לכל דבר, פשוט נמחקים. הבעייה היא שרובם לא מופצים בדרך כלל אלא רק מגיעים למקומות ממש מצומצמים. אבל יש לא מעט פנזינים שכן הצליחו להישאר, כמו "כלום בפיתה" שזכה לחשיפה מטורפת לפני כמה שנים והפך להיות הבייבי של דודו גבע ז"ל."
"חשיפה מטורפת" לא נוגדת את האופי המחתרתי של פנזינים?
"אנדרגראונד לא אומר מצומצם. אנדרגראונד אומר שהוא לא במיינסטרים. והמיינסטרים אומר שזה משהו שמיועד לכולם, הרבה יותר חומרנות ונורמליזציה כלשהי. הרבה דברים שמגיעים למיינסטרים לצערי, גם אם התחילו כאיכותיים לחלוטין, נאלצו לעמוד בתקנות, בסטנדרטיזציה כלשהי, בקונפורמיזם לרוב.
לפנזין יש את ההמונים היחסיים שלו. אמנם זה לא אומר עשרות אלפים או מאות אלפים, וזה לא חייב אפילו להגיע למאות, אבל חשוב שקולם איכשהו יישמע, שאיכשהו אנשים יעבירו את זה מפה לאוזן ושזה יגיע למקומות שהם קצת יותר מרוחקים מרדיוס של שכונה, רחובות או קליקות של אנשים, שזה לא מספר כזה גדול של אנשים שצריך להכיר."
אתה רואה את עצמך באיזשהו שלב משתלב במסגרת פחות מחתרתית של כתיבה? אחרי הכל, זו הייתה הכוונה הראשונית.
"אני נורא אשמח אם יום יבוא ואני אוכל. השאלה היא באיזה מחיר. אם זה אומר שאני אתחיל למכור את עצמי לתוך נישות, לתוך אידיאולוגיות ואג'נדות שאני רחוק מהן, שלא מסכים איתן ושלא רוצה להיות קשור אליהן, אז לא. לדוגמא, ל"מעיין" לא נכנסתי כנראה כי אני לא כל כך כותב בדיוק בטרנד האוונגרדי שלהם. ואם אני אתחיל כן להתחיל את עצמי לטרנד, אז אני ארגיש שאני בוגד בעצמי."
נקודת המוצא של יצירת הפנזין ויצירת מוזיקה היא זהה מבחינת בריקנר. "הגישה שלי גם בעניין המוזיקלי ובעוד כל מיני דברים, היא שאם יש לי סוף סוף דף חלק, למה שאני לא אקשקש קצת ואעשה מה שבא לי, לעזאזל. במיוחד לאור העובדה שאני מכניס את עצמי בכל בוקר בהצדעה ובכניעה למקום בו אני חייב לנרמל את עצמי ואני חייב לנהוג על פי קוד התנהגות כזה או אחר, אז למה שלא אוכל להתפרע?"
אז את ההצדעה והכניעה ייאלץ בריקנר למשוך, כנראה, עוד שנתיים, אבל אחרי הצבא הוא מתכנן להתפתח ולחלוש על קשת רחבה יותר של סגנונות, שאמורה לנוע לדבריו ממטראנס ואמביינט, לעבור דרך מטאל, ולהסתיים, אם בכלל, בניו-פולק וגריינדקור. "אני יודע שלג'ון זורן יש את העותק של הסינגל ואני מקווה שהוא ישמע, לכי תדעי מה הוא יגיד על זה", הוא מנסה לקלוע, "רוב הסיכויים שהוא יזרוק את זה לזבל כי זה לא מספיק קקופוני בשבילו."
צרי יופיע במסגרת פסטיבל סמילנסקי בבאר שבע, ב30 ליולי
נא להמתין לטעינת התגובות
