ושוב אתכם: נורית הירש בפרק ב'
נורית הירש בחרה לסלוח לבעל שעזב אותה אחרי 30 שנות נישואים לטובת אישה אחרת. אחרי שסיפרה בראיון על הבגידה, נכנס לחייה גבר חדש ושוב יש לה אהבה. יחד נסעו לטיול בדרום אמריקה, יחד ניצלו בנס מתאונת דרכים, ויחד הם צופים עכשיו ב"כוכב נולד". טוב, בדיוק בועז מעודה הזמין ממנה שיר
לראיה, אפילו מהטראומה הכי מטלטלת של חייה יצא לה רק טוב. זה קרה כמה חודשים אחרי שחשפה בראיון עיתונאי את הסוד הפרטי שלה - הנטישה הצורבת שחוותה לאחר שבעלה, יורם רוזנפלד, התאהב באישה אחרת שהכיר בנסיעת עסקים לארצות הברית ועזב את הבית.
בין אלה שקראו את הכתבה היה גם משה לינדן, איש חינוך אלמן וחובב מוזיקה עברית, שהחליט לצאת למסע חיפושים אחרי הירש מתוך איזו אמונה לא מוסברת שהיא האישה שנועדה לו. לקח לו חצי שנה עד שאיתר את מספר הטלפון שלה, אזר אומץ והתקשר.
"שיחת הטלפון הראשונה שלנו היתה כמו שיחה של שני חברים שלמדו יחד באותה הכיתה", מתמוגגת הירש. "היה בשיחה הזו משהו מאוד לא מאיים, טבעי וזורם. למחרת כבר נפגשנו, בילינו שלוש שעות בבית קפה ומאז אנחנו יחד כבר חמש שנים. מושיק הוא כוכב בשמי חיי. אנחנו מבלים כל יום אצלי בדירה בתל אביב או אצלו בכפר סבא. זה נעים לגלות שאהבה גדולה לא מותנית רק במגורים משותפים אלא בחברות אמת".
האמנת שתמצאי פרטנר לפרק ב'?
"לגמרי לא. לא חשבתי שאפשר יהיה למצוא עוד אהבה וזוגיות ולא רציתי להתפשר. האמת היא שגם לא חיפשתי. אבל לחיים יש חוקים משלהם, התמזל מזלי וזכיתי בזוגיות נוספת בגיל מאוחר. מושיק הוא הטיפוס שנמצא עם הרגליים על הקרקע ואני טיפוס די מרחף כך שיש בינינו איזון מקסים.
גם הילדים שלי מאושרים. הם ציפו כל כך הרבה זמן שאמצא מישהו. משום מה הם דאגו ומאוד רצו שיהיה לי בן זוג. הם מאוד אוהבים אותו והוא השתלב בחיינו בצורה יוצאת מן הכלל. לא חיפשתי אף אחד ולכן אני אומרת שמה שקרה לי הוא נס. גם אני הצלחתי להתחבר לילדיו. יש לו שני ילדים בארצות הברית ובן נוסף מקסים שנמצא בצבא וגר איתנו בכפר סבא.
קשה היה לתת אמון בגבר נוסף אחרי הבגידה שעברת?
"מכיוון שאני רומנטיקנית חסרת תקנה רציתי להאמין בזה למרות ששוב, לא חיפשתי פרטנר. מושיק מעניק לי המון חום וחברות אמת ואני סומכת עליו בעיניים עצומות. שנינו גדלנו במשפחות פועלים כשברקע המשפט'הכסף לא גדל על העצים'. יש בו צניעות שאני מתחברת אליה".
יש יתרונות למערכת יחסים מאוחרת?
"אני לא יכולה לומר שיש יתרונות מכיוון שהיה לי פרק א' נפלא. בכל זוגיות טובה יש יתרונות ולא משנה באיזה פרק מדובר. היה לי פרק מוצלח עם בעלי ועכשיו פרק נוסף עם בן זוגי לחיים. בשני המקרים מדובר בזוגיות טובה".
למרות הבגידה שחוותה מצד הגבר שהיתה נשואה לו 30 שנה, הירש לא נוטרת ולא כועסת. בעלה לשעבר נפטר לפני מספר שנים מלוקמיה, אבל היא סלחה לו עוד כשהיה בחיים וניהלה איתו יחסים ידידותיים. היא טוענת שהיא פשוט כזאת - אופטימית,
נשים אחרות היו כועסות הרבה יותר.
"יצא לי לחשוב על זה לא מעט לאורך השנים והיום אני מבינה שאחרי 40 שנה סביר שבן אדם יתאהב מחדש. שוב, זאת כנראה הנפש הרומנטית שלי שמקבלת את מה שקרה לי בהבנה. זה כמובן לא מוריד מהפגיעה או מהכאב אבל זה מקל. אהבתי אותו מאוד וזה שהוא התאהב במישהי אחרת לא הופך אותו לאדם שלילי. זה קורה. בשנים שהיינו יחד הוא היה בעל טוב וגם אבא נהדר. עד יומו האחרון היינו בקשר הדוק ואני יכולה לומר עליו רק מילים טובות".
מאיפה את מגייסת את הגישה החיובית הזאת?
"קיבלתי החלטה לפני כמה שנים להסתע כל על החיובי שבחיים. אבל אל תנסה לצייר אותי כאדם אופטימי ללא תקנה. היו שנים, בעיקר בצעירותי, שהייתי מדוכדכת וסבלתי ממצבי רוח קשים. הייתי מסוגלת להסתגר בתוך עצמי לפרקי זמן ארוכים, לא לתקשר עם הסביבה והנורא מכל - לא הבנתי אפילו למה.
"בשיא ההצלחה עם הסרט 'השוטר אזולאי' שהלחנתי לו את הפסקול, חוויתי דיכאון. שנים ניסיתי להבין מאיפה הגיעו המועקות אבל לא הצלחתי. בשלב מסוים הפנמתי שכנראה יש עניין של כימיה וגנטיקה בכל מה שקשור למצבי רוח. אבא שלי היה טיפוס מדוכדך ואני מניחה שזה סוג של תורשה. יום אחד החלטתי שאני בוחרת לא להתמקד יותר בצער ונעזרתי בכל מיני אמצעים של פסיכולוגיה, מדיטציה והתעמלות".
אז הירש בוחרת להסתכל על החיים דרך משקפי וולט דיסני. מאומה לא יכול לחורר את החזות העולצת שלה. גם כשהיא מספרת על תאונת הדרכים שעברה לפני שנה וחצי בדרום אמריקה, שכמעט גרמה למותה, היא עושה זאת בטון נייטרלי, נטול אמוציות, כאילו החוויה המפחידה הזאת אירעה למישהי אחרת.
למען האמת, כששאלתי אותה על התאונה בפעם הראשונה, היא אמרה, "שכחתי, זה היה מזמן". אחר כך היא מתרצה. "לפני שנה וחצי כמעט הלכתי לעולמי. נסעתי עם מושיק ועם עוד זוג חברים לדרום אמריקה. זה היה טיול כייפי מאוד וכמה ימים לפני שסיימנו אותו היינו מעורבים בתאונה. נסענו על ראש הר ולפתע הגיעה מולנו משאית שניסתה לעקוף אותנו. מצד אחד תהום ענקית של קילומטרים, ומצד שני ההר. הכל קרה כל כך מהר. אני זוכרת את קול הנפץ של הזכוכיות ואחר כך את השקט.
"הדבר הבא שאני זוכרת הוא שלקחו אותנו לקליניקה של אינדיאנים מקומיים. היינו מחוברים לאינפוזיות. בבית החולים לא ידעו מילה באנגלית. הם דיברו רק ספרדית וכאן באה לעזרתי חיבתי לטלנובלה 'בטי המכוערת' שהייתי צופה אדוקה שלה. כל כך הוקסמתי מהשפה ששיננתי אותה ובזכות זה הצלחתי לתקשר איתם. אחרי כמה ימים של אשפוז חזרנו לארץ. אפשר לומר שהרווחנו את החיים שלנו".
עד כמה הנגיעה הזאת במוות שינתה את יחסך לחיים?
"לא השתניתי כהוא זה. תמיד הייתי אופטימית וראיתי את הכוס המלאה. זאת אני. בוחרת לראות את הצד החיובי בכל דבר".
עוד סיבה לאופטימיות היא העובדה שבתה רותי, זמרת אופרה שמתגוררת בגרמניה (יש לה גם בן, דני, מוזיקאי ג'ז), נמצאת עכשיו בהריון מתקדם. הירש, שחתומה על לחנים ל"הבית של פיסטוק" ו"פרפר נחמד", תוכל בקרוב לזמזם את השירים האלה לנכדה הראשונה שלה. "אני יכולה להיות עצובה מהעובדה שבתי מתגוררת בגרמניה ואהיה רחוקה מהנכדה שלי, ואני יכולה להסתכל על זה אחרת. אני בוחרת ליהנות מזה שיש לי סיבה טובה לנסוע לחוץ לארץ
פעם, עוד לפני שקרן פלס נולדה, היתה נורית הירש המלחינה הכי פורייה בסביבה. רשימת הלהיטים שלה כוללת את "פרח הלילך", "רק בישראל", "תני לי יד", "ושוב אתכם", "בלדה לשוטר", "אי שם", "אח יא ראב", "חשמל זורם בכפות ידיך", "אבניבי", " אתה לי ארץ", " בפרדס ליד השוקת", " בשנה הבאה" ועוד. היא עבדה עם כל הזמרים הגדולים, מיהורם גאון, דרך בועז שרעבי, ועד חוה אלברשטיין.
בזכות השירים הפכה הירש לסמל של ישראליות - כמו חומוס או כובע טמבל - וחשוב לה לשמור על מעמדה. היא אמנם לא מתמנגלת בפתיחות של מסעדות, אבל היא הקימה לעצמה אתר אינטרנט מפורט שכולל את כל השירים שהלחינה ואינספור ראיונות מצולמים.
היא מקפידה על עברית רהוטה, ואם בורחת לה מילת סלנג טמאה היא מיד מבקשת למחוק אותה מהפרוטוקול. היא נזהרת להגיד מילה רעה על מישהו, וברגעים שאינם נוחים לה נתקפת שיכחה פתאומית וטוענת "אני לא ממש זוכרת". כשהיא נזכרת, בסיוע לחץ מתון מהמראיין, היא חורצת, "ממש לא מעניין לדבר על זה."
ב-73' היתה המלחינה הראשונה שייצגה את ישראל באירוויזיון עם "אי שם", ששרה אילנית למילים של אהוד מנור."'אי שם' היה אירוע מיוחד מכיוון שזה היה האירוויזיון הראשון שישראל השתתפה בו, נזכרת הירש. "אני זוכרת שהתרגשתי עד כדי כך שרעדתי ואילנית היתה חייבת לרכוס לי את כפתורי החולצה. אבל לא ראיתי שום דבר זוהר באירוויזיון. זאת היתה עבודה מאוד קשה ותפקידי היה להשגיח שהכל ילך כשורה. זה היה אתגר מאוד גדול".
חמש שנים אחר כך שבו הירש ומנור לאירוויזיון, הפעם עם "אבניבי" שביצע יזהר כהן. "יזהר והחבר'ה היו מאוד נרגשים ואני הייתי קצת בתפקיד הגננת. יזהר הרגיש שכל המדינה שמה את יהבה על כתפיו הצרות.
הייתי צריכה לנהל איתו לא מעט שיחות מוטיביציה. ישבנו בבתי קפה וניהלנו שיחות נפש. אפילו תרמתי קצת לכוריאוגרפיה של השיר. אהוד מנור בכלל לא רצה לנסוע לתחרות. זה לא נראה לו חשוב. לחצתי עליו ובסוף הוא הגיע עם עם הסנדלים שלו והמכנסיים מבנימינה. כשזכינו בפרס הוא החליף בגדים עם בעלי ולבש את חליפת הקטיפה שיורם קנה פעם בפריז".
אחרי שנים של הצלחות ופסטיבלים השכילה הירש לקרוא את המפה המשתנה של המוזיקה הישראלית ובתחילת שנות התשעים החלה להתמקד בגזרת הילדים. "ב-15 השנים האחרונות נוצרה תופעה שיותר ויותר זמרים כותבים ומלחינים את שיריהם בעצמם", היא מסבירה. "אם בתחילת דרכה חוה אלברשטיין לקחה ממני שירים, במהלך השנים היא התחילה לכתוב ולהלחין עצמה".
לא נלחצת כשהטלפון הפסיק לצלצל בתדירות שהכרת?
"אני לא בוכה על מה שקורה, אני הולכת עם שקורה. זה הטבע שלי. יש בי מין השלמה כזאת. צריך לזרום. אני חתומה על כל כך הרבה שירים שאני לא טרודה בזה. מעבר לעובדה שכתבתי, לאחרונה, שליש מהדיסק החדש של אילנית, יש אליי לא מעט פניות מנציגי הדור הצעיר כמו עידן יניב שהלחנתי לו שיר וגם נפגשתי עם בועז מעודה.
אל תשכח שגם אני הייתי פעם זאת שנשפה בעורפו של וילנסקי. זה תהליך טבעי. מה היית רוצה שיקרה? שלא יגיע דם חדש? תאר לך שלא היו לנו אפשרויות בחירה. מה היינו שומעים כל היום, רק גבעטרון? היה לי מזל עצום שהיתה דרישה לזמר עברי בשנות השישים, השבעים והשמונים ועשיתי המון.
עכשיו אני הכי שמחה לפרגן לאחרים. יש כל כך הרבה יוצרים שאני אוהבת- מעידן רייכל, שמביא מוזיקת עולם, דרך רמי קלינשטיין ושלומי שבן, שהם פסנתרים מחוננים וכמובן סשה ארגוב, וילנסקי ויאיר רוזנבלום, שעושים לי מחנק בגרון. אבל בוא נעצור פה, אני לא רוצה לפרגן לחלק ולחלק לא".
מה ההבדל שאת מוצאת בין השירים של היום והשירים של פעם?
"פעם אלה היו שירים על הפרדס והשוקת והיום זה אני ואני ואני וחשיפה אישית גדולה על כל פיפס. זה המצב. זה לא טוב ולא רע. זאת עובדה".
לא בא לך עוד "אבניבי" אחד?
"השתגעת? עוד 'אבניבי'? מה פתאום. זה היה שעשוע חד פעמי ששייך לעבר. היום אני בפאזה אחרת לגמרי. היום הרבה יותר חשוב לי שהילדים יגדלו על שירים עם ערכים. אחרי היצירה הענפה של קיפניס ואנדה עמיר נוצר חלל בכתיבת שירי ילדים וכל השירים נהיו של מייקל ג'קסון.
כשהכרתי את מיכל חזון, שותפתי לרוב הקלטות, הקסים אותי הרעיון להלחין שירי הפעלה עם ערך מוסף. אני נורא מאמינה בחינוך בדרך לא דידקטית. יש בי משהו מורתי, זאת האמת. אני אוהבת ללמד. זה תענוג צרוף לכתוב לילדים כי אצלם זה מאוד פשוט, או שהם אוהבים את זה או שלא".
השבוע משיקה הירש עוד שתי קלטות ילדים יחד עם הכוריאוגרף והשופט ב"רוקדים עם כוכבים", קלוד דדיה. הדי-וי-די, "לרקוד עם קלוד", כולל שיעורי ריקוד לילדים ו-16 שירים שכתבו דדיה ועידן עמית והלחינה הירש במגוון סגנונות ריקוד-מטנגו דרך ברייקדנס והיפ הופ ועד ריקודים אפריקאיים.
"יש אליי לא מעט פניות לכתיבת קלטות ילדים ואני מרבה לסרב. מה שקובע אם אני מתלהבת או לא זה עניין החיבור הראשוני. אני פשוט צריכה להידלק על הפרויקט. במקרה הזה זה לא היה קשה. היה לי פרטנר מקסים שהתגלה גם כזמר טוב והעבודה איתו היתה חגיגה אמיתית. הוא אתגר אותי לחלוטין.
למשל, הוא רצה שאכתוב שיר בקצב ההיפ הופ אז פתחתי אינטרנט ויום שלם הקשבתי לכל הלהקות הכי נחשבות בעולם. גם רקדנו, פה בסלון, לא מעט תוך כדי העבודה. זאת היתה הנאה צרופה".
הירש אומרת שכתיבת מוזיקה לילדים הפכה למעין שליחות מבחינתה. "חשוב לי להנציח את השפה שלנו ואת הזמר העברי", היא מסבירה בהתלהבות של אבשלום קור. "זה כל כך חשוב לי שלפני שלוש שנים פניתי למשרד החינוך עם תוכנית לימודים שפיתחתי על הזמר העברי. אני מופיעה בבתי ספר בכל הארץ עם שירי מורשת וארץ ישראל שבחרתי מתוך השירים שלי. חשוב לי שהזמר העברי לא יירד לטמיון".
יש מספיק כבוד לשירים של פעם?
"אני חושבת שבזכות 'כוכב נולד' קרו הרבה דברים טובים-יצאו מתהום הנשייה שירים וחזרו לתודעה. זה מה שנקרא תחיית זמר עברי. ויש גם את פרויקט 'עבודה עברית'. אתמול ישבתי בבית קפה והכירו לי את שלומי סרנגה שהתחיל לשיר לי פתאום את "את תלכי בשדה" שהלחין חיים ברקני.
הוא סיפר לי שהוא נוהג לשיר את השיר ביוונית ושהתגובות שקיבל על הביצוע עשו לו חשק לשיר שירים בעברית. ואז הוא שלף טקסט חדש שאהוד מנור הספיק לכתוב לו לפני מותו. הוא קרא בפניי את הטקסט וישר רשמתי אותו על פתק. כל כך אהבתי את המילים ואנסה לכתוב לזה לחן בקרוב".
את מרגישה שאנחנו משמרים כהלכה את התרבות שלנו?
"הדברים הטובים באמת נשארים פה. זה נכון שבצרפת או בארצות הברית יש יותר כבוד לתרבות הישנה שלהם. אבל אנחנו, לעומתם, אומה צעירה. מבחינה תרבותית, לוקח לעם להתגבש שנים רבות. הנה הגיעו האתיופים ועידן רייכל הוסיף אותם למוזיקה שלנו. אנחנו בהתהוות וצריך סבלנות.
בשנים האחרונות הגיעו מיליון רוסים שהביאו איתם תרבות שלמה. חייבים להפסיק לקטר על התרבות. בסוף הכל יתנקז והדברים הטובים באמת נשארים ויישארו. זה כמו שאנשים אוהבים לבכות שהלכה לנו המדינה. לא הלכה לנו שום מדינה. פרויקט מדינת ישראל זה פנומן בכל העולם".
היו גם זמנים אחרים בחייה של הירש, שבהם הראש הפסיק לזמזם מנגינות והעיפרון לא הצליח לשרבט תווים. לקלטת הנוכחית היא חוזרת אחרי הפוגה של כשנתיים וחצי. "עם השנים למדתי שאם אין לי מה לומר אני לא אומרת. כבר לא בוער לי לכתוב ולהלחין כל הזמן.
פעם היו לי חרדות שכבר אין לי מה לומר. אני זוכרת שהראשון ששפכתי בפניו את לבי בעניין הזה היה חיים חפר. אמרתי לו, 'אני מרגישה יבשה'. הוא עודד אותי ואמר לי שכל יוצר צריך גם תקופות בטלה וזה נחרת בי עד היום. כאילו שהוא נתן לי אישור.
היום אני מקבלת את זה בהבנה ולא נבהלת מזה כמו שקרה בשנים אחרות. לכתוב שיר מצריך ממני אנרגיה עצומה. לפני שבוע, לדוגמה, כתבתי שיר ואחרי שעה הרגשתי סחוטה כאילו חפרתי בורות במשך יום שלם. אחרי שאני כותבת אני זקוקה לשינה ארוכה".
בכלל , הירש אוהבת לישון, והרבה. "אני אוהבת לישון שנת לילה ארוכה ובנוסף שנת צהריים. האמת, נעים לי בחברתי. באופן עקרוני, קשה מאוד להוציא אותי מהבית. אני טיפוס די מתבודד, עם הרבה עיסוקים שתופסים לי את היום. אני אוהבת לעשות כושר, ללכת לים, לכתוב, לנגן בפסנתר ולקרוא. מאוד אוהבת את 'הארי פוטר'. קראתי כל ספר פעמיים. יש לי חברים בני 12 שאני מתכתבת איתם במיילים על הספרים הללו. רק בשנים האחרונות התחלתי להרשות לעצמי לשבת בבתי קפה ולנהל שיחות סרק. זה כנראה נובע מהחינוך לצניעות שעליו גדלתי".
מה שמצליח לעצור את קצב דיבורה המסחרר של הירש הוא אהוד מנור, שאיתו התחילה את הקריירה שלה. כששמו עולה בשיחה היא לוקחת נשימה ארוכה ומשתתקת לרגע. "אני מאוד מתגעגעת לאהוד. היה בינינו קשר מאוד מאוד חזק. היה בינינו רומן כתיבה מאוד פורה והערכה הדדית עצומה.
עד היום אני זוכרת את היום שבו הכרתי אותו. הגעתי לאולם צוותא הישן שהיה ברחוב מאפו בתל אביב ושלמה ניצן אמר לי שהוא רוצה להכיר לי חבר שלו שהגיע כמה ימים קודם לכן מארצות הברית. היו לו נמשים על הפנים וביישנות חמודה. הוא הוציא פתק מקופל מהכיס ועליו מילות השיר 'הבתים שנגמרו ליד הים'. באותו הרגע נוצר בינינו החיבור. ידעתי שמצאתי פרטנר ומאז כתבנו מאות שירים יחד".
מה אהבת אצלו?
"את ההתלהבות שלו. גם אני טיפוס מתלהב ויחד היינו מתלהבים כמו ילדים קטנים מכל דבר. מהיצירה שלנו, מהסיפורים, מהמפגשים עם האנשים. היתה לו יכולת הקשבה נדירה והוא נתן להמון אנשים חום ואהבה. הוא כתב לכולם. לכל אחד. גם ממרום מעמדו היו יכולים לפנות אליו יוצרים צעירים והוא היה ישר תורם להם שיר. אני מאוד מתגעגעת אליו. הוא חסר לי.
אני בקשר עם עפרה, אשתו. לאחרונה הענקתי למשפחה מתנה. לבן של אהוד נולדה תינוקת מתוקה, מיקה. לאהוד היה מנהג שלכל ילד ונכד שנולד הוא היה מחבר שיר. למיקה הוא לא הספיק לכתוב והילדים שלו פנו אליי בבקשה שאמשיך את המסורת. אמרתי להם שאני מוכנה להלחין את השיר בתנאי שהם יכתבו את המילים וכך היה. זאת תרומתי הקטנה לאהוד שהיה חבר יקר".
יש לך עוד חברים יקרים?
"אין לי הרבה חברי נפש. למרות כל העשייה שלי אני לא טיפוס יוזם. הנטייה הטבעית שלי היא להיות בבית. צריכים לגרום לי לפתוח יומן ולקבוע פגישה על מנת שאצא מהבית. יש לי את הילדים שלי ואת בן זוגי ואני לא זקוקה ליותר מזה. זאת אחת הסיבות שאין לי טלפון נייד. לא מצלצלים אליי יותר מדי ואני לא מרגישה צורך להיות זמינה כל הזמן. טוב לי עם עצמי. באמת שטוב לי".
נא להמתין לטעינת התגובות
