סרטה של המבקרת - על "אגם 68"
שניצר צפה בסרטה התיעודי החדש של מבקרת הקולנוע בדימוס עירית שמגר וגילה שאף פעם לא מאוחר לבצע שינוי קריירה (ואפילו אחד מוצלח). וגם: חמש המלצות שוות במיוחד
עירית שמגר ''אגם 68'' מתוך הסרט
בניגוד לכל הסרטים המצטופפים מתחת למטריית ההגדרה של החיטוט הפילמאי באני העצמי, שמגר נוקטת טקטיקה שונה לגמרי, והסיפור הפרטי לגמרי שלה ושל משפחתה משמש רק כמקפצה לסיפור רחב ומעניין הרבה יותר - סיפור גירוש יהודי פולין ב-1968 ולא להתעמתויות משפחתיות שמקומן לעתים בחדרו של המטפל הפסיכולוגי.
אביה בנפרד של שמגר בחר להישאר בפולין הקומוניסטית כשהיא ואמה עלו לישראל. הוא היה מעורכי העיתון הרשמי של ממשלת פולין ועם הזמן נישא לאישה אחרת והקים לו משפחה חדשה. כמה ידידים מהמעגל החברתי המיוחס ועתיר הפריווילגיות של האב האדום חברו יחד בשנת 1960 והקימו לעצמם מעין כפר קיט לחופו של אגם שלו בפולניה.
בשנת
1968, עם התגברות הגל האנטישמי הפוקד במחזוריות קטלנית את פולין, גורשו ממנה מרבית היהודים ששרדו את ימי השואה. בין המגורשים היו גם רבים מידידיו של האב, שבינתיים הלך לעולמו, והם אלה שממלאים כעת את דקותיו של הסרט "אגם 68".
באמצעות יכולת הביטוי הבהירה של מרואייניה, ובסיועה של יושרה אישית המאפשרת להם להתבונן לאחור על חייהם כנאמני המשטר הקומוניסטי ומאוחר יותר כמי שהוגדרו כאויביו, חושפת שמגר את ההקשר האנטישמי שמלבה בדרך קבע את השיח הציבורי בפולין. הסיפורים הלא פשוטים על אודות גלות, מאסר ואיומים, נמהלים בסרט בתוך מראות רוגעים של האגם, שעל חופיו מפוזרים בתי הקיט של ידידי האבא המנוח, אליהם חזרו המגורשים לאחר קריסת המשטר האדום. ההנגדה המודעת בין השלווה האולימפית של אתר הצילומים לבין גורלם של המספרים יוצרת תת-זרמים ומערבולות פתע בסיפור הדרמטי והמאופק הזה.
לימינה של שמגר עמדו פה היכולות המקצועיות של הצלם יוסי ויין ושל העורכות ערה לפיד ומוריס ממן. "אגם 68" הוא בבחינת נטע זר בים הסרטים האישיים המופקים פה, וטוב שכך.
נא להמתין לטעינת התגובות
