פסטיבל בשקל 2008: המוזיקה שווה זהב
תמי מולד-חיו היא פעילה פוליטית וחברתית ומכהנת כיו"ר הועד המנהל של פסטיבל בשקל. הפסטיבל, לדבריה, נועד לעודד יצירה בפריפריה ומתן חשיפה על במה אחת ליוצרים המקומיים, לצידם של יוצרים ידועים, והוא התשובה לתרבות הנשלטת על ידי מחוללי צריכה
פסטיבל בשקל 2008 כרזת הפסטיבל
אירועי התרבות הגדולים בישראל הפכו בשנים האחרונות לענף שיווקי מצליח וככזה אין לחברות עניין לעודד יצירה תרבותית מקורית, לעודד צעירים מהפריפריה ליצור ולאפשר להם חשיפה אמיתית כיוצרים או כצרכני ומשתמשי תרבות. את המחיר משלם הציבור כולו בשני אופנים: מצד אחד אם כדי למכור יותר בקבוקי שתייה או שיחות סלולר צריך הופעות הרי שצריך רק אומנים מפורסמים וידועים ורק מוסיקה שתקלע לטעמו של רוב הציבור ורצוי ללא מסרים מורכבים או ללא אמירה של ממש.
מצד שני המטרה היא להגדיל מכירות על מנת להגדיל רווחים ואת זה עושים בין היתר על ידי הוזלת עלות לחברה- הוזלת התשלום בין היתר לאומנים. אם אומנים ויוצרים אינם יכולים להתפרנס מיצירה תרבותית הרי שרבים מהם פשוט פורשים בשל צורכי קיום ופרנסה.
הציבור הישראלי הוא ציבור מגוון- פרי קיבוץ גלויות ותרבויות. הטעמים השונים אכן נפגשים לעיתים בנקודות מסוימות אך הצורך לביטוי הוא רב וחורג ממצעדי הפזמונים. רוב היצירה התרבותית האחרת, שחלק ניכר ממנה זוכה להכרה והצלחה רבה אם היא רק זוכה לחשיפה, נוצרת בפריפריה- זו הגיאוגרפית וזו הכלכלית והחברתית. מי מאיתנו לא חיבב את המוסיקה שיצר עידן רייכל בהשראת מוסיקה אתיופית אבל מי מאיתנו שמע פעם מוסיקה אתיופית מקורית? מדוע שלא נחשף גם ליוצרים ישראלים ממוצא אתיופי שהמוסיקה שלהם אינה עוברת דרך מסננת מצעד הפזמונים של מקדמי מכירות המשקאות או הסלולר?
עשייה תרבותית עולה כסף, דורשת זמן (ששווה כסף) השקעה ועידוד (שעולים כסף). כאשר המטרה של מוכרי הכרטיסים לפסטיבלים היא לעשות כסף מהר והרבה הרי שהם ימנעו ככל האפשר מלהשקיע בעידוד יצירה מקורית. הם גם לא יביאו את המופעים אל המקומות בהם רוב הצרכנים הפוטנציאליים הם מיעוטי יכולת כלכלית. הרי בפריפריה הכלכלית לאנשים אין כסף להוציא על משקאות או שיחות או כל דבר אחר שהוא בגדר מותרות או אינו צורך קיומי מיידי. אלא שגם שם יש יצירה ויש צורך אמיתי בתרבות איכותית.
פסטיבל בשקל הוא התשובה לתרבות הנשלטת על ידי מחוללי צריכה- עידוד של יצירה בפריפריה ומתן חשיפה על במה אחת ליוצרים המקומיים לצידם של יוצרים ידועים. הבאת יוצרים אל הפריפריה לא כהפקה שמטרתה לקדם מכירות או לעשות כסף אלא חגיגה תרבותית ואמנותית שהמרוויחים
היחידים ממנה הם האמנים והקהל. כך צריכה להראות תרבות.
למכור ספר שני בשקל נשמע לצרכן כמו מבצע משתלם אבל משמעותו זילות אמנות הכתיבה וירידה נוספת ביכולתם של סופרים להתקיים מהכתיבה. מכירת כרטיסים בזול למופע מוזיקלי תמורת שימוש או רכישה של מוצרים משמעותו קבלת תרבות אחידה גם אם פופולארית, כזו שגם אם היא נעימה לאוזן היא לא מרגיזה, לא מעוררת מחשבה לא מעודדת יצירה נוספת אלא מקבעת זרם תרבותי של כוכבות והצלחה מסחרית, מעטים הם האמנים שמשלבים ביצירתם גם אמירה חברתית הזוכים לחשיפה במקומות כאלה.
פסטיבל בשקל אולי עולה שקל בכניסה אבל מספק חוויה מוזיקלית, חברתית ותרבותית ששווה זהב גם במקומות בהם קונים ומוכרים פחות, כי יוצרים יש בכל מקום ולכל אדם יש זכות בסיסית ליהנות מתרבות ומיצירה.
פסטיבל בשקל מחר (ב') בטירת הכרמל החל מ-17:00, בהנחיית מודי בראון; ביום ד' בפארק העירוני בקריית מלאכי, בהנחיית יואב קוטנר. הכניסה - איך לא, תמורת שקל אחד בלבד!
נא להמתין לטעינת התגובות
