יש כמוך בעולם: זו לא אני זאת אחותי
מהרגע שהגיחו מהרחם לא עזבה אותן הכפילות לרגע. לשרון ירד דם, דורית מצצה אותו. רפי חלה בפרקינסון, סאשה סוחב אותו להתעמל. עדנה נכנסה להריון, חיה הפסיקה לנסות. שלושה זוגות של תאומים זהים חושפים בסרטה של שרון אלוביק את הקללה-ברכה של חייהם: הקנאה, התסכול, המסירות העיוורת ומשברי הזהות. תופעה שאין לה אח
את הסוגיה הזאת הן מבקשות להבהיר על ההתחלה. "תכתוב שאנחנו רוצות גברים", מצווה עליי עדנה. הן מצחקקות. קורנות. חוגגות את תעוזתן. טינאייג'ריות בנות 53. בסביבות גיל 40 התחילו בטיפולי הפריה. עדנה הצליחה. כשהתברר ששתיים מתרוצצות בקרבה, נעלה חיה את רחמה. כבר שלוש שנים וחצי שהן מגדלות בשותפות ובאהבה גדולה את הבנות.
הסרט הדוקומנטרי "זאת לא אני, זאת אחותי" יוקרן בשבת בפסטיבל ירושלים, בסוף החודש בסינמטק תל אביב ואחרי החגים בערוץ 8. יותר מעשר שנים ששרון אלוביק זוממת את הסרט שלה.
אבל רק לאחר שעזבה את מערכת "עובדה", עברה טיפול עמוק וחצתה את גיל 40 החליטה להתמ מסר אליו. הפרוצדורה החלה לפני שלוש שנים, הצילומים ארכו שנתיים. בהפסקות. התוצאה הסופית היא הצצה נדירה לסיפורם של שלושה זוגות תאומים זהים ומבוגרים, שהגיחו מאמהות שלא הוזהרו מראש.
חוץ מחיה-עדנה ושרון-דורית, נוכחים בסרט גם סאשה ורפי. מלחלחי עיניים. זהים שלא נולדו באותו יום. רפי בא ארבע שעות אחרי סאשה וקפץ למשבצת הבאה בלוח. בני 67, קרובים כמו שני ילדים.
רפי מספר שפעם עבד על אונייה, אך חזר לחוף כי נורא התגעגע לסאשה. וסאשה מטלפן לפחות פעמיים ביום לרפי. והפרקינסון אוכל עכשיו את רפי. כבר 13 שנה. מאז שאיבד את אשתו. "הפסדת חמישה סנטימטרים", אומר לו סאשה לאחר שמדד אותו.
"ד"ר פרקינסון לקח ממני", משיב רפי. הם יודעים שרק הספורט יכול לבלום את המחלה וסאשה לוקח אותו לבריכה, משחק איתו פינג פונג, מתעמל איתו גב אל גב. "בוא, איישר אותך אחי", הוא אומר לו. בשלב מסוים מודה רפי באמת המרה: "סאשה ואני התחלנו את המירוץ יחד, אבל אני הפסדתי".
מעבר לכניעה המובנת וההכרחית של רפי לסאשה, נמצא הקונפליקט במתחם של הגברות. בהתפלשות בין שני קוטבי הרגש-הצביטות עד זוב דם בין שרון לתאומתה דורית, לעומת סירופ המייפל שבו משתכשכות חיה ועדנה.
הסרט נוגע בתחרותיות, בצרות העין, בכניעה למיצי המרה. כופה עליך עדכון תובנות בהול. אם חשבנו שתאומים זה דבר נחמד כזה: שניים בעגלה דו מושבית, שניים במיטת קומתיים, מעתיקים בבחינות, מסבנים בטסט - אז ממש לא. זה רק השיח שמסתיר את פיה האפלולי של המערה. "זאת צרה שתקועים איתה," אומרת בסרט שרון. "שני אנשים על אותו תפקיד בעולם הזה," מנסחת התאומה דורית.
לסיפור הזה יש כמובן תקדים תנ"כי. ..." וייצא הראשון אדמוני כולו כאדרת שיער ויקראו שמו עשו. ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו ויקרא שמו יעקב"... (בראשית, כה, כדמכה.( אבל במקום שבו נכשל יעקב מצליחה שרון, כך לפחות לדברי אמה.
דורית כבר היתה בדרך החוצה, כשהיא אחזה ברגלה ועקפה בסיבוב. פור של שלוש דקות, שממ סמל תחילת התכתשות בין שתי ג'ינג'יות בוערות כעשו. שלוש דקות שפותחות את מלחמת 45 השנה. "אותם תשעה חודשים באותו שק הריון," מאבחנת שרון, "בונים את הגורל שלך, את הקארמה שלך, אתה מגיע לעולם עם בן זוג."
מה החלק של ההורים במאבק ביניכן?
"ציפו לילד אחד וקיבלו שניים, קושי נורא גדול להבדיל בינינו. היה מאוד נוח להתייחס אלינו כאל חבילה, כאל ילד אחד בלי לתת מקום לא לה ולא לי." אבל בשנים הראשונות המתח חבוי ושרון זוכרת פרידה אחת טראומטית. זה קרה בגן בניו יורק כשדורית נדרסה לעיניה.
"היה פחד תהומי, תחושת קרקע נשמטת," היא נוברת. אמה מספרת שכשדורית התעוררה היא התחילה לקרוא: "שרון, שרון." אחרי זה הן זרמו לכיתות מקבילות, תלמידות סבירות, האחת עושה בשבילן את הבחינות בתנ"ך, האחרת גומלת בהיסטוריה.
אבל השנים ההן כבר מרופדות במריבות איומות, במכות. "היינו צובטות נורא חזק ואז, כשלאחת היה יורד דם, השנייה היתה מוצצת לה אותו."
כשהגיעו לכיתה ג' ההורים התגרשו. אבא לקח את האח ארם, אמא לקחה את התאומות ואת הכלבה פלאפי גם. האם זרעי הרגשות הסתבכו לג'ונגל? "לא יכולנו עם ולא יכולנו בלי, פשוט לא היה אמצע."
ייתכן שבלי לדעת וכדי להכניס קצת סדר בחיים הן בוחרות לחלק תפקידים. שתיהן משחקות כדורסל, אך דורית פורשת כשהיא מביש נה ששרון טובה יותר. שרון עוזבת את הצופים כשהיא מרגישה שדורית מקובלת יותר. בשלהי התיכון הסדק הופך לשבר. דורית מתגייסת ושרון, מסיבות רפואיות, נשארת בבית.
קינאת?
"לא, אבל שם היתה איזו התמוטטות. הפרידה ממנה היתה שבר גדול בחיים שלי. קשה להאמין אבל היינו פעם חיה ועדנה קטנות."
באותו זמן מנסה שרון להיות עם אחותה שמש קטרת בצה"ל. "דורית היחידה שאין שנייה לה," היא כותבת ב-..." 22.11.08 דוריתי, את לא הראש שונה ובטח לא האחרונה שמתגייסת. ואני כמוש בן מרגישה כאילו אני מתגייסת מחר, חשוב לי שתדעי שאתמוך בך לאורך כל הדרך... שלך תמיד, שרון." למכתב היא מצרפת שיר של ורד מוסינזון: "משוטטות נשמות אבודות שמחפשות כל ערב את הדרך להגיע למחר אחר."...
ודורית עונה: "שרוני,
אלא שבצבא מגלה דורית גם אהבה אחרת. לאהבה קוראים גיורא. "כשהכירה את בעלה לעתיד נפתח לה עולם חדש, וזה היה משבר נורא גדול," מתוודה שרון, "הרגשתי שהיא עשתה בחירה. בחרה בו וויתרה עליי."
למה הרגשת ככה?
"היא שירתה רחוק אז הם היו באים לשבת יחד, כבר לא היה לה זמן בשבילי. ברגע שצץ גיורא זה היה תמיד להיות איתו. היחסים בינינו נעצרו שם."
משם ואילך זה סיפור של רקות רוטטות, של בלימות חירום, של כפור ארקטי. בשעות שהעש ברתי עם שרון שמעתי אותה רק פעמיים אומרת "אחותי". בשאר הפעמים זאת היתה "היא". במלחמה הזאת הבעלים מסתדרים בטור עורפי מאחורי הנשים. גיורא של דורית ("מגבה את אשתו לאורך כל הדרך") ואביב של שרון ("רגיש מאוד למעמדו מול גיורא").
"פעם היינו שתינו בהריון ובעלי ואני זוכרים שאמרתי אם זה בן נקרא לו'אורי'. רצינו לתפוס את השם". אבל דורית ילדה ראשונה והשתלטה, לדבריה, על ה'אורי', "ולי זה נודע רק בברית. היא כעסה עליי כי פוצצתי לה את הברית ובסוף בכלל נולדה לי בת".
המשבר האחרון אירע לפני שבע שנים. כרגיל על שטות. "אבל זאת היתה קריעה רצינית והיו לי סיוטים שקורים לה כל מיני אסונות". לא דיברו שנתיים. כשהיו מצטלבות בשכונת מגוריהן היו מסובבות ראש. אבל דורית לא רצתה לוותר על הקשר המעולה שיש לה עם הבנות של שרון. "התנהגנו כמו הורים גרושים. או שאני הייתי מורידה אותן אצלה או שהיא היתה אוספת אותן מהגן או מבית הספר".
התייעצת איתה אם לעשות את הסרט?
"לא. גם אחרי שהתחלתי, המון זמן לא אמרתי לה".
למה הסתרת ממנה?
"לא הסתרתי. לא היינו ביחסים שמדברים על זה. אלה יחסים נורא לא מפותחים שאופייניים למשפחה שלנו. לא מדברים, לא מתייעצים, פשוט מטיחים אינפורמציות".
כשסוף סוף נודע לדורית על הסרט, היתה גם לה אינפורמציה להטיח. בישרה שהיא בהריון בפעם החמישית. שרון, אם לשלוש בנות, הרגישה שההריון של אחותה הוא מין תשובה לסרט שלה. "היא כמובן לא תכננה את זה, אבל אני ממש הרגש שתי שהילדה תיוולד כשייוולד הסרט".
עוד לפני כן, בצילומים, התחילו להתפוצץ ביניהן מוקשי השנים. בשלב מסוים היו צרחות, דורית דרשה שיפסיקו לצלם. "אני מבינה אותה. אין פה צודק ולא צודק. אנחנו נלחמות על אותה נקודה", אומרת שרון. "נורא קשה לי להשלים עם זה שהחיים שלי מתנהלים גם מחוץ לגבולות של עצמי. שיש מישהי שאני תמיד צריכה להתחשב בה, הזנב הזה, החבל על הצוואר, הצלע הנוספת".
וברוב המקרים הצלע הופכת למראה. "אם אומרים לה שהיא נראית טוב, אני חושבת שגם אני יכולתי. לו הייתי קונה אותו בגד, עושה אותה דיאטה. הרי יש לנו אותו פוטנציאל, אותה מנת משכל". או הג' וגינג שהוא לא רק ספורט.
שרון אומרת שהתחילה לרוץ לפני דורית. אבל היא זוכרת את היום שבו דורית עלתה לשני סיבובים והיא נשארה באחד שלה. "מיד הרגשתי כישלון, לחץ, אמרתי לעצמי שאני חייבת להגיע לסיבוב השני שלי. וזה היה נורא קשה.
אתה רגיל לעשות חצי שעה ספורט ופתאום אתה צריך לעלות לשעה. וידעתי שכשאתחיל את השני אצטרך גם להשלים אותו. וזה רבץ עליי, המשא הזה, והיה לי ברור שאני חייבת לפצח את זה. אין חוכמות".
זה לחץ שנמשך כל החיים?
"כל החיים לי שרקו. או שאתה מרים ידיים וחוטף פרקינסון כמו רפי, התאום של סאשה ואז אתה כבר לא במשחק. או שאתה במשחק, אבל בתפקיד הלוזר ומי רוצה להיות בתפקיד הלוזר? ".
נורא בולט בסרט איך שיח שהוא לכאורה נינוח הופך בשנייה לדינמיט.
"באנו לעולם בסיטואציה שלא דובר בה. שתיים עם אותן יכולות, אותם כשרונות, אותן ציפיות של הסביבה. אני לא חושבת שזה פתיר ואלה מריבות שמובילות לשום מקום".
אז למה הן נמשכות?
"המקום הזה של להרגיש שכל מה שהיא מקש בלת זה על חשבוני הוא 'בילט אין' בצורה לא נעימה. צרוב באישיות שלנו בצורה מביכה. לא משהו שאני גאה בו ".
לדורית יש בסרט טענה מאוד אמינה. היא אומרת שאת לא באמת מעוניינת לדבר, אלא רק לעשות סרט.
"ואני אומרת שאם עשיתי סרט כזה אז הבעיה באמת מטרידה אותי ואני כן רוצה לפתוח ערוץ תקשורת חדש איתה".
אתן חברות?
"מה חברות? ".
זאת אומרת שאם יש לך איזו בעיה. . .
"לא, אני לא הולכת אליה".
לא?
"לא. יש בינינו קומוניקציה נורא טובה, יש לנו אותו טעם, אותו סגנון, צוחקות מאותם דברים, אבל לא מדברות". באחד הקטעים היותר נוקבים בסרט יורה דו ש רית בשרון: "אני מפחדת ממך. אולי אני עדיין הילדה הקטנה שמפחדת מהאחות הגדולה. . . אני קטנה ממך בשלוש דקות. . . כשאילנה (אשת אביהן יואל) חלתה מישהו סיפר לי? ".
ושרון הודפת: "נוח לך להיות במקום שלך, שאני אקבל את הבשורה על אילנה. תמיד היה לי ברור שלא רק על עצמי אני צריכה לקבל אחריות, אלא גם עלייך". ואז כמו בילדותן, כשהצובטת מוצצת את דמה של הנצבטת, מתקשרת דורית אל מכוניתה של שרון. "אני מרגישה שהקשר בינינו חזק מהכל. אני לא ארים ידיים וחשוב לי שתדעי את זה".
מה הרגש הכי דומיננטי ביחסים שלכן?
שרון: "בצד אחד זו אחריות או דאגה. בצד שני קנאה וחוסר אמון".
אילנה אומרת בסרט שאין שמחה ביניכן.
"זה הלך לאיבוד. עם השנים נוצרה התמקדות רק בשלילי, רק בתחרות, בצרות העין, כאילו היינו צריכות להגיע למקום הכי נמוך ביחסים כדי לבנות משהו חדש".
את אוהבת אותה?
"קודם כל אני לא יכולה להגיד כלום מלבד 'בטח'. אבל זה לא נקי. מסובך להגיד 'אוהבת אותה, נקודה'. זה קשר מאוד עמוק, אבל מורכב מהמון רגשות. ואהבה היא לא ממש מילה נכונה. אני מרגישה אחריות מאוד כבדה כלפיה. ברור לי שהיא תעשה הכל בשבילי ואני בשבילה. אבל יותר קל לי להגיד שאתן לה כליה מאשר להגיד שאני אוהבת אותה".
אז דורית היא נטל או נכס?
"אני מקווה שאנחנו עולות על מסלול שזה יהיה יותר נכס. בדרך כלל זה היה מבחינתי נטל. אבל לא נטל שאתה רוצה להיפטר ממנו. אי אפשר להיפטר ממנו. זה נורא מצחיק, אבל לו בעלי לא היה מטיל וטו היינו גרות היום באותו בית".
מתי התנשקתן בפעם האחרונה?
"דווקא בצילומים פעם אחת נתתי לה נשיקה".
בשביל להראות צד שני ליחסים או בגלל שהרגשת שאת רוצה לנשק אותה? "הרגשתי. אבל אם לא היתה מצלמה הייתי מתגברת על הרגש. אבל לא היה חיבוק, ואני דווקא אוהבת להתחבק".
והיא לא?
"היא כן, אבל לא איתי".
איך היא הגיבה כשנישקת אותה?
"פוקר פייס".
אני מרגיש כאילו נמלה הולכת לי על הלב.
"אנחנו מתורגלות בלבאס אחת את השנייה".
לאורך כל הסרט אתן לא נוגעות זו בזו.
"לא. לו היינו נוגעות זה היה מכות לדעתי".
בבית של עדנה וחיה השמחה מכה בך על הסף. זה שישי, חמש אחר הצהריים, והפנים של הקטנות בהירות. מאיה ונועה הפציעו משינה והן מתרוצצות בסלון בתחתונים וגופיות משי. ליד הקיר שתי עגלות, בתוכן בובות זהובות צמות.
על הרצפה פאזלים של בעלי חיים ובטלוויזיה סרקוזי מזעיף פנים. המשפט המחורז הזה, אגב, נכתב רק בהשראת אותה אינפנטיליות זחוחה שהשתלטה עלינו באותה שעת בין ערביים. גם הגדולות, האחיות גצליק, התכוננו לקראתנו. אי אפשר לומר שלא. אותה גופייה, אותם מכנסי טרנינג, אך הצבעים אחרים. חיה באדום, עדנה בצהוב. ואולי להפך. עד גיל מבוגר הלבישו אותן ממש אותו דבר. חיה גדולה מעדנה בעשר דקות. לאחר שיצאה אמרו לאמה: "גברת, יש עוד אחת". מספרים שהאם התעלפה.
הזיכרון הראשון שלהן הוא מההפרדה בין שתיהן במעון. כשאני מבקש לשמוע על הטראומה, הן נחרדות קלות. "הפרידה היתה דבר מאוד חכם, שום משבר. היינו חוזרות הביתה וממשיכות לשחק יחד". בתיכון חזרו להיות יחד. אותה כיתה, אותו שולחן, אותו מקצוע התמחות-גרפיקה. חיה היתה טובה יותר במקצועות הריאליים, עדנה בהומניים. בגיל 15 התחילו לנהל יומן חיים, שהן ממשיכות לכתוב בו יום יום, "אבל אף פעם לא הצצנו זו לזו".
מי היתה יותר מקובלת בחבר' ה?
שתיהן: "שתינו".
למי הלך יותר עם בנים?
שתיהן: "לשתינו".
בימים שלאחת לא היה חבר, היתה יוצאת בשלישייה עם אחותה. עברו טירונות במחנה 80, אותה מחלקה, אותה כיתה, אותו אוהל. עדנה הוצבה בכור האטומי בדימונה והתאכזבה לשרת על אזרחי ולא במדים. פעם נתנה עדנה את כרטיס הכור לחיה כדי שתוכל להיכנס במקומה לבריכה בדימונה. חיה, לעומת זה, נשלחה לבית הספר לשלישות וסיימה חניכה מצטיינת.
זה עורר איזו קנאה ביניכן?
חיה: "ממש לא".
עדנה : "לא זוכרת רגע אחד של קנאה בינינו. תמיד פרגון".
נשמע קצת לא אמין.
חיה: "לא יודעת איך להסביר לך, אבל אין קנאה בין אחים".
להפך . בין אחים הקנאה חזקה יותר.
עדנה: "תראה לי ספר שזה כתוב".
אף פעם לא רבתן?
עדנה: "היה פעם משהו עם בחור, אבל זה לא רלוונטי ולא שווה בכלל לדבר על זה. אין קנאה. נקודה".
ייתכן שאנחנו קורבנותיו של פרויד. כל כך מקולקלים, כל כך חסרי תקווה. הפשפוש הכירורגי בתודעה גרם לנו לראות רק בחיכוך, בריב, בצעקה סוג של אמת. קשה לנו לקבל כאמיתיים את היחסים המתוקים שבין חיה לעדנה.
לא מסוגלים להתמודד עם חום כפשוטו. נותנים פירוש עקום לכל גילוי של חמלה. אחרת קשה לי להבין למה אני נבוך מול ביטוי רך ואמפתי כמו זה של סאשה שאומר לרפי: "בוא, תן חיבוק לאח שלך". איך חיה ועדנה מסבירות את הקבלה שזורמת ביניהן? "זה בא מהבית", ענו לי. "כל הזמן לימדו אותנו לתמוך אחת בשנייה, לעזור, לאהוב. 'אחים לא רבים', אמרו לנו. 'ואם רבים צריך להתפייס'".
שרון , זה נשמע כל כך פשוט. אז מה הסתבך אצלכן?
"אני מקשיבה וזה נשמע לי לא נורמלי".
אבל את מסוגלת להאמין במערכת כזאת?
"יש צד שלם שהן מדחיקות. מתעלמות מחלקים באישיות שלהן, כדי שלא יעלו דברים שעולים ביני לבין אחותי".
ודגם כזה לא בא בחשבון מבחינתך?
"לא, אבל אני מבינה את היתרונות שבו".
עדנה : "בהתחלה היית נורא סקפטית".
שרון : "אבל יש מחיר שאתן משלמות על המצב הזה ופה אנחנו חלוקות".
תהיתי אם ייתכן שחלק מהמחיר הוא היותן משוללות פרטיות. אלא שהתאומות ידעו לשטח גם את הגבעה הזאת. אמרו שלכל אחת יש חדר שלה, טלפון שלה, טלוויזיה שלה. ביקשתי שיגדירו את עצמן ועדנה ענתה: "חיה קמצנית ועדנה לא". וחיה אמרה: "עדנה הרבה יותר קשקשנית מחיה". וחיה אבחנה: "חיה הרבה יותר לחוצה ודאגנית מעדנה". ועדנה אפיינה: "חיה עושה אישו מטישו, ועדנה לא עושה שום אישו משום טישו".
שאלתי אם הן רואות את עצמן כנשים עצמאיות והן ענו במקהלה: "מאוד". ביקשתי שידגימו לי מה הן עושות לבד ואחת אמרה: "לא צריכה לידי את אחותי כדי לעשות אחת, שתיים, שלוש". מה זה אחת, שתיים, שלוש? "החלטתי לנסוע. . . החלטתי ללכת. . . החלטתי לעשות", מבהירה עדנה, "גם את ההחלטה לעשות ילד קיבלתי לבד".
הרעיון הזה התגלגל בראשה כבר לא מעט זמן. יום אחד הודיעה לחיה שזהו. היתה אז בת 40 ומשהו. אחרי כמה חודשים בישרה חיה שגם היא רוצה. "התפללתי שתיכנס להריון לפניי", מתוודה עדנה. תוך כדי טיפולים היו כמה גברים שרצו להביא איתה ילד, אבל היא לא רצתה אותם.
"קבענו שכל אחת תביא ילד ונגדל ביחד. הלכתי על זה באינטנסיביות. חיה עשתה הפסקה כי היתה באיזה משבר בעבודה. אבל אני לא הייתי מוכנה להפסיק. המשכתי'דוח אן דוח'. ואז קרה הנס וגילינו שיש לי שניים וחיה הבינה שיש לי שניים ואז אמרה:'לא הוגן שאני אמשיך, בואי נגדל אותן יחד'. וזה היה ברור שאנחנו מגדלות יחד, אין שלי שלה".
אז עדנה היא "אמא" וחיה היא "חיה". אבל מבחינת הקטנות זה יכול להיות גם הפוך. "אין לי שום עדיפות כאמא", מבהירה עדנה וחיה מוסיפה: "ברור שהיא קיבלה את הטייטל אמא כי היא ילדה אותן, אבל אני מחנכת אותן כמו אמא. הן מקשיבות לי כמו לה. אין לה בלעדיות עליהן". הן מצמיחות את הקטנות במסירות טוטאלית. מזנקות אל יומן בחמש בבוקר ולא חדלות לעבוד עד הלילה. כבר שלוש שנים וחצי בלי סרט, בלי וויקנד. לא עושות מזה עניין.
עד כמה אתן ערות לכך שהחברה רואה בכן תופעה מוזרה?
חיה: "אני בטוחה שכך רואים אותנו. גם החברים הקרובים. חיים אחרים יש לנו. וזאת לא הנקודה אם אני עצמאית או לא. יש לי את אחותי התאומה. לא יודעת מה זה להיות בלי אחות תאומה. ככה נולדנו, ככה גדלנו. אולי בגלל שהיינו יתומות בגיל צעיר נורא תמכנו זו בזו. אולי בגלל זה גם לא התחתנו".
ועד כמה שההסבר נשמע הגיוני בכל זאת רואים בכן ווירדיות.
"כי אנחנו לא זוג. אנחנו לא לסביות, אבל אנחנו מנהלות בית כמו זוג. ואולי יותר טוב מזוג. אין מתחים שבין זכר לנקבה". כך מתנהל הבית. הקופה משותפת, מתפרנסת ממשרותיהן כמנהלות משרדים.
שאלתי מי בכל זאת הגבר בבית, והן ענו שתחומי האחריות מחולקים. חיה יותר על האוכל, עדנה יותר על הבגדים. חיה על התיקונים, כולל חשמל, עדנה היא ועדת תרבות. חיה רוחצת את הבנות, עדנה מנגבת וגוזרת ציפורניים. צובעות אחת לשנייה את השיער.
ויש כמה חוקים בבית הזה: לא נכנסות אחת לחדר של האחרת בלי לדפוק, לא משאילות בגדים בלי לבקש רשות, זאת שיוצאת לנסיעה מטלפנת להגיד שהגיעה בשלום. ועוד חוק בלתי כתוב ובלתי מדובר: מאז שנולדו הבנות, אין גברים.?
רגע , מאז שהילדות קיימות. . .
עדנה : "אתה רוצה לשאול אם מאז הילדות לא נכנס גבר לחיים. אז לא. כבר שלוש שנים וחצי לא".
לא יכול להיות.
חיה: "למה? אין בחורות שחמש שנים? כל החד הוריות למשל".
אז אתן מנהלותכאן מין מנזר קטן.
שתיהן: "זה לא מנזר, זאת משפחה אחרת". שרון : "נכנסנו לפה עם צלם ומיד התחילו הפלרטוטים. ראית שהן בעניין".
אז אתן לא פוסלות עתיד ספוג אדי אפטר שייב "פאקו רבן"?
שתיהן : "לא פוסלות? יודעות שזה יקרה".
עדנה: "רוצות שזה יקרה".
חיה: "משוועות שזה יקרה".
ויש מצב שזה יהיה גבר אחד שיספק שירותים לשתי הדיירות?
עדנה: "יש גבול לכל תעלול. הקו האינטימי פרטי לכל אחת ואחת".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם