הכי אייטיז: תערוכה חדשה במוזיאון חיפה לאמנות
בשנות ה-80 היה שווה להיות צייר או פסל בישראל במהלך אותו עשור פורה הוצגו ברחבי הארץ 3,000 תערוכות, התקשורת פינתה מקום, הקהל נהר וסדרי עולם השתנו לכבוד פתיחת התערוכה "צ'ק פוסט" במוזיאון חיפה, נזכר מאיר אהרונסון, מנהל ואוצר המוזיאון לאמנות ישראלית ברמת גן, בשנים שבהן כוכבים נולדו עם מכחול ביד
קשה לסכם את שנות ה-80 באמנות הישראלית בתוך מוזיאון. אלה היו שנים של עבודות חוץ גדולות, פיסול כבד, שנים של התארגנות אמנים לקבוצות, פתיחת גלריות חדשות, חצי מחתרתיות, וכתיבה על אמנות בעיתונים שיצאו פעם או פעמיים. בכלל, באותה תקופה היה שווה לעבוד.
בכל עיתון היו כתבות על אמנות פלסטית. הכותבים היו כאלה שאפשר היה ללמוד מהם, וזה רק אחד ההבדלים בין אז להיום. אלה היו השנים המוחלטות של רפי לביא - גורו אמיתי ואמן מוכשר, שהטור שלו בעיתון "העיר" היה כמו פסק דין של בית המשפט העליון בארה"ב. אותה ארה"ב שתקעה אז יתד אצלנו באופן מוחלט, עם מלחמת לבנון והאמנות הפוליטית.
שנות ה-80 היו גם השנים שבהן כבש דור הביניים את מקומו, דור שחלקו כבר לא איתנו ב-2008. היו אז משהו כמו 3,000 תערוכות אמנות שונות, המוזיאונים הציגו בעיקר תערוכות ארגזים, והגלריות היו תיבת התצוגה לתוצרת הארץ. יעקב דורצ'ין הציג לנו אז את "מלאך בנוף אירי", ונשימתנו נעתקה. דני קרוון הציג את "מקום" וכולנו ראינו משהו שלא נראה קודם. יגאל תומרקין ויחיאל שמי אימצו את דורצ'ין וביחד ריתכו את עצמם ליחידה אחת של אמנות ישראלית מאוד, והפכו למסמלי הפיסול הישראלי.
במבט לאחור, שנות ה-80 התחילו בעבורי ב-1979 עם התערוכה של דורצ'ין. הוא הציג אז בגלריה גורדון את ארבעת פסלי "המלאך", ואת "מוצא אל הים", עבודת קיר. חומר קשה, שאריות של לוחות בנייה ולוחות ברזל חלודים. ב-1983, בגלריה נעמי גבעון, הציג דורצ'ין את "מלאך בנוף אירי".
מי היה אותו מלאך ומה לו ולנוף האירי? מה לו ולנו, ומה לנו ולנוף אירי? דורצ'ין, כמו האמנות הישראלית כולה, התכתב בשנים האלה עם החוץ, באותיות לטיניות ומתוך התכוונות. 1983 הייתה שנה שבה כבר היינו שקועים בבוץ הלבנוני. אותה לבנון שכאשר אני הייתי בצבא, היינו בטוחים שאם אי פעם תהיה שם מלחמה, נוכל לשלוח אליה את תזמורת צה"ל. מי יודע, אולי המלאך של דורצ'ין חיפש לעצמו נוף אחר לחגוג בו. כך או אחרת, באולם קטנטן, ברחוב צדדי דחוס, הוצגה באומץ רב העבודה הזו, שכאילו מתעלמת מהקירות ומהתקרה, ומדברת היישר לבטן של המביט בה.
בשנות ה-80 גם הוקם המוזיאון לאמנות ישראלית ברמת גן. תערוכת הפתיחה שלו, ב-11 בספטמבר 1985, הוצגה עוד לפני שהיה בכלל בניין. זה היה בפארק הלאומי ברמת גן, שבו הציגו 38 אמנים עבודות על הדשא, במים ובין עצי הפארק. לקח יותר משנתיים, עד אפריל 1987, לפני שנפתחו שערי המוזיאון ברחוב אבא הלל, ובין היתר הציגו את התערוכה "2025 לא היה את מי לשאול"
יש עוד רבים שלא הזכרתי, אבל אסור לשכוח לרגע את האיש שסגר את שנות ה-80 במופע היסטורי. 1990 הייתה השנה שבה אצר אדם ברוך, בסוג מסוים של ראיית עתיד, את הביאנלה בוונציה עם תצוגה של דורצ'ין. שנתיים קודם הציג ברוך את צדוק בן דוד ואת מוטי מזרחי. את דורצ'ין שמר לסיכום העשור.
זה היה הימור גדול, כי מי ידע אם האוצרות תינתן לו שנית. אבל הוא אכן קיבל אותה, וחתם את העשור עם מי שהגיע לו יותר מכולם. בכך לא הסתיימה ההשפעה האדירה של אדם ברוך על שנות ה-80. הוא הפך את העיתון לזירה מתחרה לאולם התצוגה. הוא הדביק את כולם בהבנה על החשיבות המוחלטת של הצילום כמדיה אמנותית, אפילו אם היא מוצגת בעיתון שזמנו מוגבל. אלה היו השנים שבהן הוא הפך אותנו, כולנו, לתושבי מנהטן שעל הירקון. והוא זה שלימד אותי כי תערוכה וקטלוג, חשיבותם בדרך כלל מתגלה כשהאוצר כבר לא מסתובב בינינו.
נא להמתין לטעינת התגובות
