פרק מתוך הספר "על הנוחות"
שלוש הערות על תרבות הנוחות מתוך ספרה של ארנה קזין "על הנוחות"
על הנוחות - אורנה קזין צילום: מתוך כריכת הספר
אפשר להרגיש בנוח. אין צורך לנהוג כמנהג הפאקיר הסוּפי. אין צורך להלך על גחלים לוהטות, לישון על מיטת מסמרים, לצום ולהסתגף כדי להתקרב אל האל ולהתרחק מהבלי העולם הזה. אין צורך לסלוד מהנוחות באשר היא.
אפשר להמשיך ולנהוג כאילו לא קורה כלום: לדבר בסלולרי, לראות כוכב נולד או סרט טוב בדי.ו.ידי, לנסוע בכבישים עוקפים, לקנות בקניון, להדס בנעלי "קרוקס", לשכב על הספה של איקיאה, לשתות מים מינרליים שהשליח של "מי עדן" הביא הביתה, להפעיל את המזגן בשלט-רחוק, לקרוא רומנים, לשלם חשבונות בטלפון ולהשאיר את הלכלוך למנקה. אפשר להמשיך ולפרנס את תרבות הנוחות.
אבל האמת צריכה להיאמר: תרבות הנוחות אינה התרבות הטבעית לאדם. היא כל כולה "כשכוש בכלב", הסחת דעת רבתית שנועדה להסתיר מלחמה נמשכת - של בעלי האמצעים נגד העניים, נגד המוות, נגד כדור הארץ, נגד עצמם. והסחת הדעת הזאת אינה מרסנת את החורבן אלא מאיצה אותו.
2. אגואיזם סוציאלי
החברה האנושית העשירה, וישראל בתוכה, החליפה תרבות בלא-נחת בתרבות של נוחות, וויתרה על מרכיב חיוני בחיי הפרטים שלה. כי אי-נחת היא מרכיב יסודי, המרכיב היסודי, בתרבות. אי-נחת היא סיבת קיומה של תרבות והתוצר ההכרחי שלה. "מצוקתנו באה לנו במידה רבה ממה שקרוי תרבות האדם", כתב אבי הפסיכואנליזה בחיבורו המהדהד "תרבות בלא נחת".
התרבות, כך למדנו מפרויד, היא המנגנון שמכריח לוותר על סיפוקם של יצרים אנושיים, לטובת היצירה האנושית, ולמען יצירת האנושות. והוויתור על סיפוקם של יצרים, של יצרי ההרס ויצרי העונג, מפתח את התודעה ואת רגש האשמה, שהם "הבעיה החשובה ביותר של התפתחות התרבות" – הם המחיר שהאדם משלם בעד התקדמותו התרבותית - וזו בעיה ש"מתחצנת לבני האדם בדרך של אי-נחת, של מורת רוח".
אנחנו זקוקים לתרבות - לערכיה המרסנים, לכל האיסורים המופרזים והאידאלים המופרכים - כדי להבטיח שנוכל לחיות זה עם זה ולהתפתח יחדיו, למרות האנוכיות, העצלות, ויצר התוקפנות של כל אחד ואחת מאיתנו בנפרד. התרבות היא ויסות. היא מערכת של כללים. היא סד. היא גבולות ושסתומים. היא מעצור בדרך הטבע. אחרת כולנו "חיות". אחרת הכול פרא ובר. אחרת אנרכיה.
והנה כיום, בדיוק כמו שתיאר זאת הרברט מרקוזה כבר ב-1964, אנרכיה היא הסדר החדש. מתקבל הרושם כאילו אין עוד ניגוד בין צורכי הפרט, יצריו, דחפיו ושאיפותיו, לבין צורכי החברה. האושר האינדיבידואלי והעונג האישי בדמות "החיים הטובים והנוחים" - במקום להיות מנוגדים לתביעות התרבות וסותרים את ההכרח להתאגד, לחבור יחדיו, ולוותר על סיפוק אנוכי - נעשו במידה רבה לאידאל התרבותי המשותף.
לשון אחר: הצורך ב"תרבות" התבטל. בדומה לקריאה המשעשעת המהדהדת ב"החיים על פי בריאן" של מונטי פייטון, "We are All Individuals! ", כולנו מחויבים כיום לדאוג לנוחות הפרטית שלנו – ליהנות, לבלות, שום דבר אינו עוד בחזקת מותרות - דווקא כאקט של סולידריות; כולנו מתבקשים להתרכז בעצמנו, לשים את הצרכים שלנו בראש סדר העדיפויות, להתנהג באדישות אנוכית, דווקא כדי להניע את גלגלי הכלכלה וכדי להצמיח את החברה. כביכול, אין אנו צריכים עוד לוותר על דבר משלנו לטובת הכלל. להפך - רק אם ידאג כל אחד לעצמו, תדאג היד הנעלמה לכולם.
כמובן, אפשר שהמגמה הזאת - של האגואיזם לטובת הכלל - אינה מייצרת אושר אינדיבידואלי, כצפוי, אלא דווקא תופעות לוואי של ניכור, דיכאון, והפרעות קשב וריכוז. אבל לא נורא. יתכבדו נא המדוכאים וירכשו תרופות נגד דיכאון, תקופות למיקוד תשומת הלב, תרופות להגברת האון, יירגעו, ירגישו בנוח, ויתרמו כך לרווחת הכלל. ואם מתקהה מעט החשק בגלל התרופה, ומתעמעמת מעט היכולת להרגיש עצב מצד אחד ושמחה מהצד האחר, גם זה לא כל כך נורא. בעידן הנוחות עדיפה האדישות הידידותית על פני הייסורים מחוללי המהומות.
בעצם, הצליחו לשכנע בכך כמעט את בני ובנות חברת השפע כולם כי "אינטרסים פרטיים מסוימים [של שכבה מסוימת בחברה] הם האינטרסים של כל אדם בר דעת... סיפוקם משרת את קידום העסקים ואת טובת הכלל, וכל העניין כולו מופיע כעצם התגלמותה של התבונה" (מרקוזה, "האדם החד ממדי").
3. אופורטוניזם
תרבות הנוחות הופכת את כולנו, במידה זו או אחרת, לאופורטוניסטים. זהו אופורטוניזם של סתגלנות; העיקר לא להתייסר, לא להתאמץ, לא להתנגד. במילה אחת: "לזרום".
אני מתכוונת לאופורטוניזם תרבותי מופנם ועמוק, שרואה במצב הנינוח - זה שמכונה Comfort Zone, אזור הנוחות - את המצב האידאלי; "אזור הנוחות", מונח שמקורו בתחום ההנדסה, מתאר את טווח הטמפרטורה, הלחות ועוצמת הרוח, שבו בני אדם מרגישים נוח ביותר, ואינם צריכים לקרר או לחמם את גופם; והוא מושאל לעולם הפסיכולוגיה כדי לתאר מצב של איזון נפשי, שבו האדם מרגיש בנוח, והוא אינו מסתכן, אינו יוצא מגדרו, אינו מרגיש חרדה, והוא יודע כל שעליו לדעת, הוא יודע מה הוא מוכן ומה הוא יכול
כעת מוצב אזור הנוחות הזה במרכזה של התרבות, כאידאל, והתרבות הופכת באחת לשטח סטרילי: אין כניסה לשאלות של מוסר, ואין כניסה להמצאה, לחתירה ולחיפוש; אין כניסה להתנגדות; אין מגבלות על האכזרי, אין ירידה אל הנלוז ואין כמיהה אל הנשגב. כל אלה הן הפרעות, צרימות מקלקלות-מסיבה, אורחות לא קרואות בתרבות של נוחות. כדי לא להפר את האיזון אנחנו מתבקשים רק לזרום עם מי המנוחות, עם הזרם המרכזי של התרבות, ולהתפנק מהדרך.
על הנוחות - ארנה קזין, הוצאת בבל, 171 עמודים
נא להמתין לטעינת התגובות
