ניצן הורוביץ בורח מקלישאות
פרק הסיום של "מחפש את המחר", הסדרה השאפתנית של ניצן הורוביץ, הוקדש למהגרים הלא-חוקיים ממקסיקו. תוך כדי הימנעות מקלישאות חשף הורוביץ את כל הפרדוקסים, הסתירות וההונאות העצמיות שמתקיימים משני צדי הגבול
ניצן הורוביץ מחפש את המחר, ערוץ 10
מיליון מקסיקנים חוצים מדי שנה את הגבול לארצות הברית. הם עושים זאת מכוחה של הבטחה שרק לעתים רחוקות מתגשמת: להמיר עוני ברווחה, לספק לילדיהם עתיד טוב יותר, להיות שותפים לחלום שעל הנייר מעניק לכולם נקודת התחלה שווה.
בהרבה מובנים, מה שמצפה להם מעבר לגבול לא הרבה יותר טוב ממה שהשאירו בבית: אם לא ייתפסו על ידי הפטרולים של משטרת ההגירה ולא ימותו בצמא במסע המייאש במדבר - הם יעבדו כקוטפי הפירות וכעוזרות הבית של השכנים מצפון, יקבלו שכר מינימום ללא תנאים סוציאליים, יחיו בגטאות צפופים ויהיו חשופים לסכנת גירוש. הם עוזבים את המולדת שבה - לפחות על הנייר - הם אזרחים שווי זכויות ודנים את עצמם לחיי עבדות בארץ שהוציאה את העבדות מחוץ לחוק לפני 150 שנה.
פרק הסיום של "מחפש את המחר", הסדרה השאפתנית של ניצן הורוביץ, שהוקדש למהגרים הלא-חוקיים ממקסיקו, חשף את כל הפרדוקסים, הסתירות וההונאות העצמיות שמתקיימים משני צדי הגבול.
כשהסדרה עלתה נטען נגד הורוביץ שמרוב התלהבות מהגשרים, גורדי השחקים, ושאר מיזמי הענק שנועדו להפוך מדינות כסין והודו למבשרות המחר, הוא בחר להתעלם מהעובדה שכל הפיתוח המואץ בא לעתים קרובות על חשבון מיליוני בני אדם שנעקרים מביתם וסובלים מפגיעה מתמשכת בזכויות האדם שלהם.
הפרק ששודר אתמול היה נקי מההשגות האלה. לרגע לא היה ספק באיזה צד של הדיון נמצא הורוביץ, והוא הצליח לחדור את כל הקלישאות החבוטות שמשמשות את הגורמים השונים בשיח על ההגירה.
המסר שעלה מהפרק של אתמול הוא שללא קשר להנחה שלכל מדינה הזכות להגן על גבולותיה, ארה"ב נושאת באחריות לגורלם של המהגרים ממקסיקו, משום שהיא מאפשרת בחצר האחורית שלה את קיומה של כלכלה מפגרת, שמשרתת אותה ומהווה את התנאי לקיומה. למרות אלפי השוטרים החמושים, טלוויזיות במעגל סגור והצהרות מתלהמות של ראשי הממשל בוושינגטון, לא
באמצע היום, כשכל השוטרים פרשו בדרך נס לארוחת הצהריים שלהם, תיעדה המצלמה של הורוביץ קבוצה של מקסיקנים, שמנצלים פרצה של כמה עשרות מטרים בגדר המפרידה בין שתי הארצות ונכנסים פנימה. קלי קלות.
המסקנה הבלתי נמנעת היא שכולם איכשהו מרוויחים מהפעילות המוגברת ליד הגבול. המסתננים עשויים לשפר את מצבם הכלכלי ואולי לשלוח כמה דולרים הביתה. המבריחים המקצועיים יקבלו את העמלה שלהם בהמשך משכר הרעב שירוויחו המהגרים החדשים בשדות התירס והאבטיחים.
מיליוני אמריקנים יוכלו להמשיך ליהנות מרמת החיים המשופרת שלהם תודות לעבדים החדשים שבונים את בתיהם, מייצרים את מזונם ומטפלים בילדיהם. חברי המיליציה האזרחית שמבקשים לסגור הרמטית את הפרברים והחוות שלהם ימשיכו לשחק בשוטרים וגנבים. והפוליטיקאים יוסיפו לגרוף קולות בזכות הצהרות נחושות על הזכות להגן על הציוויליזציה האמריקנית מפני פלישת הברברים. כולם משחקים את התפקידים שנועדו להם באדיקות מצטדקת שסותרת לגמרי את מה שמתחולל בשטח.
מעניין במיוחד היה המפגש של הורוביץ עם ראש העיר של נוגאלס, עיר השוכנת ממש על הגבול שבין אריזונה למקסיקו. באמצע העיר מתנשאת חומה גבוהה, גדר הפרדה. וכדי לא להרוס יותר מדי את הנוף האורבני, חלק מהחומה הוגדר כ"אסתטי ונעים לעין": נפערו בו חלונות המוגנים בסורגים ומאפשרים לראות את הצד השני של הגבול.
האירוניה שבעובדה שראש העיר עצמו הוא יליד מקסיקו, שמן הסתם חצה את הגבול באותה דרך לא חוקית או שמכיר היכרות קרובה אחרים שעשו זאת - ברורה לכולם חוץ מלו עצמו. החומה הזאת לא עובדת, כמובן.
המקסיקנים הנחושים חופרים מנהרות שעוברות תחתיה או שמדלגים מעליה בסולמות. בשורה התחתונה הסרט חשף את חוסר יכולתה של החומה, כל חומה, לתקוע טריז בין אנשים שההיסטוריה כופה עליהם לחיות יחד. מזכיר לכם משהו?
נא להמתין לטעינת התגובות
