הגירוש: חזיון ייסורים נוצרי
בפסטיבל קאן האחרון קטלו המבקרים את סרטו של אנדריי זויאגינצב אך "הגירוש" הוא סרט מבוים היטב, מצולם באופן מדויק, תוך שימוש מושכל בפסקול מוזיקלי, שבנסיבות אחרות עלול היה לדרדר את הסרט לעומקים של קיטש דביק
לפני חמש שנים כאשר "השיבה", סרט הבכורה של אנדריי זויאגינצב, נחשף בפסטיבל ונציה, מיהרו הכל להכתיר את הבמאי החדש כגאון קולנועי וכיורש לגיטימי לשורת גדולי הקולנוע הטרנסצדנטלי - אינגמר ברגמן, כז'יסטוף קישלובסקי ואנדריי טרקובסקי.
ארבע שנים לאחר מצעד ההלל הזה, בערב הבכורה העולמית לסרטו השני "הגירוש", התברר כי עודף המחמאות שהורעפו על ראש הקולנוען המתחיל פעלו את פעולתן השלילית.
זויאגינצב, כך עלה, התייחס ברצינות רבה מדי לדבר המבקרים שתיארו אותו כטרקובסקי חדש, והוציא מתחת ידיו יצירה שכמו לקתה בהתאבנות, בקיפאון של פחד מפני הכישלון ובעיקר בפומפוזיות יתר.
בעת הקרנת הבכורה ל"הגירוש", שנערכה לפני שנה בפסטיבל קאן, הגיבו המבקרים בפנים חמוצות ובהסתייגות רבה למראה הסרט. כעת, עם בואו לאולמות ההקרנה בארץ, ניתנה הזדמנות לצפייה חוזרת בו, וההרגשה היא שנעשתה לו מידה לא מבוטלת של עוול.
אכן, זויאגינצב מגזים כאן בניפוח האגו האמנותי שלו, נתלה באילנות גבוהים מדי דוגמת "האחים קרמזוב" מאת דוסטויבסקי או "מבעד לזכוכית האפלה" של ברגמן, אך לגופו של שיפוט אמנותי, "הגירוש" הוא סרט מבוים היטב, מצולם באופן מדויק, תוך שימוש מושכל בפסקול מוזיקלי מאת המלחין האסטוני ארוו פארט, שבנסיבות אחרות עלול היה לדרדר את הסרט לעומקים של
הסיפור הסגפני של "הגירוש" ספוג מידה רבה מדי של הטפה דתית. משפחה - אישה, בעל ושני ילדים - יוצאים מהעיר הגדולה לחופשה קצרה בכפר, בבית הנטוש של אביו המנוח של הבעל. במהלך החופשה החטופה מבשרת האישה לבעלה כי היא בהריון וכי הוא אינו אבי העובר. בוודאי לא אביו הבלעדי. זאת בשורה שהבעל מתקשה להתמודד עמה, והסרט מרבה לעמת אותה עם המסורת הנוצרית - ציור וטקסטים - שהרחיבה בעניין הריונה השמימי של מרים אם המושיע הצלוב.
זויאגינצב מפרק לגורמים את הדרמה המשפחתית הקשה, שמתחוללת בטונים כבושים ומאופקים, תוך שהוא פוזל ללא הרף אל כיוון הסיפור התנ"כי על אודות הגירוש מגן העדן, כולל הבלטת איורים המתארים את המעשה האלוהי ההוא, שחרץ את דין האנושות לסבל אינסופי.
כל עוד מוליך זויאגינצב את העלילה הדלילה באירועים, אך העמוסה באמוציות, במסלול הדוק ומופנם, הסצינות עובדות כהלכה. אלא שאורכו של "הגירוש" הוא שעתיים וחצי, ומחצית השעה החותמת אותו הנה בבחינת שיעור איך הורסים סרט טוב ומנומק. זויאגינצב מכתיב כאן טונים של חזיון ייסורים נוצרי, שאינו רק בבחינת בזבוז זמן ומריטת עצבי הצופים, אלא גם שיעור מביך בהתבטלות אישית מול מורשתם של טרקובסקי וברגמן.
נא להמתין לטעינת התגובות
