ג'ורג' קרלין ושרית סרי לא לוקחים שבויים
רוביק רוזנטל על שבועות שווא, הכפלה אינסופית ולשון נקייה בספרה החדש של שרית סרי. וגם על טשולנט, בלק ולשון לא מאוד נקייה של שרת החינוך
לפני כחודש ימים ביקרתי את בני חנן המתגורר בעיר פרובידנס ברוד-איילנד שבארצות הברית. השיחה התגלגלה בין היתר על ג'ורג' קרלין, שאני מודה שעד אז לא שמעתי את שמעו. קראתי בספר (אחד מיני רבים) של קרלין "brain dropping", התאהבתי, והספר המרופט משימוש ניתן לי במתנה. שבוע לאחר ששבתי ארצה ג'ורג' קרלין מת.
קרלין היה "סטנדאפיסט", אחד שמשמיע הגיגים על החיים בפני קהל. הוא זכה להערצה בזכות יכולתו לקלף באמצעות אמירות קטנות על החיים את קליפות השקרים, ההטעיות והמסיכות שאנחנו עוטים. ההומור שלו היה חד ומדויק. למשל. איך אתה יודע שהגעת ל"עיר קטנה": כאשר בזמן ארוחת הצהריים תלוי על חלון המסעדה המקומית שלט "הלכתי לאכול".
קרלין עסק בהרחבה בשפה. הוא תיעב את התקינות הפוליטית ובספר הוא מביא סדרת ביטויי לשון נקייה (יופומיזמים). אלימות במשפחה היא "הפרת סדר סירוגית נפיצה", שוד הוא "העתקת מקום סחורתית", מאוהב הוא "מעורב רגשית", ויצאנית היא "מועסקת מין מסחרית".
קרלין מביא "משפטים המעלים סימן שאלה". למשל:
"נופלים כמו זבובים", הרי מה שמאפיין זבובים הוא שהם עפים, לא שהם נופלים.
"עלייה מטאורית". סליחה? מטאורים דווקא נוטים ליפול, לא לעלות.
"השמיים הם הגבול". איך השמיים יכולים להיות הגבול, הרי הם לא נגמרים אף פעם.
"דבר מוביל לדבר" (באנגלית: "one thing leads to another"). לא תמיד. לפעמים דבר מוליך לאותו דבר עצמו, תשאלו את המכורים.
"אתה אף פעם לא תהיה מדען טילים", אפשר לחשוב, אומר קרלין, שמדעני טילים הם אנשים כל כך חכמים. מה כל כך חכם בתכנון מכונות הטסות אלפי קילומטרים כדי לשפוך אש על אנשים אחרים?
חזרתי מחו"ל ומיד נחת אצלי ספרון חדש בהוצאת "עם עובד", ושמו "תהיו בקשר" של שרית סרי ומאוד שמחתי. כדי שרוחו של קרלין לא תרדוף אחרי לא אומר שהוא "מדהים" או "מגניב". "תהיו בקשר" הוא פשוט ספר משובח.
סרי עושה דברים דומים לאלה של קרלין, אבל מתרכזת בשפה: הספר חושף בדרך מדויקת ומשעשעת למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים משהו שאיננו מתכוונים אליו, או בלשון נאה: "סאבטקסט".
קרלין אהב לקחת ביטויים מקובלים ואפילו שחוקים ולגלות שמדובר באוקסימורון. למשל: "עותק מקורי", "הקלטה חיה", או "אגם יבש". ויש עוד: "סוד גלוי", "אזעקה שקטה", "כבל אלחוטי", "אש ידידותית" ו"מלחמה קדושה".
גם שרית סרי אוהבת אוקסימורונים, אבל אלה לקוחים משיחה יומיומית.
"אין מה להשוות" (הנה, אני משווה!).
אין סודות בחברה" (אלא איפה?).
"עם כל הכבוד לך" (קבל הכפשה).
"אל תשאל" (תשאל, תשאל).
קרלין מציע סדרת משפטים שלדעתו יש להוציא את אלה שמשתמשים בהם להורג. הקוראים מתבקשים לתפוס מחסה. למשל: "לא לוקח שבויים", "השורה התחתונה", "זה לא נגמר עד שזה לא נגמר", "זה עובד בשבילי", "נשמע לי כמו תוכנית", "הופרדו בלידתם", "מת על זה".
קרלין שונא, ממש שונא, את אלה שאומרים "אין בעיה" בכל הצורות: "נו פרובלם", דרך הקיצור "נו פרוב", ועד הדרך האיטלקית: "נו פרובלמו". מתי האיש הזה ביקר בישראל?
סרי מצידה מציעה סדרת מילים להשמדה. "כאילו", "תכל'ס", "מן הסתם" וגם "אג'נדה", שנשמעת לה כמו אורנג'אדה מקולקלת. סרי מקדישה פרק למילה "דווקא", ומגלה שזו אינה מילה ריקה אלא טעונה בהאשמה סמויה כמו משפט הזלזול "אני דווקא מעריך אותו".
היא יורדת בחן רב על האנשים האוהבים להישבע לשווא. השבועות רבות ולכל אחת סאבטקסט משלה.
"נשבע לך" (אולי הפעם תאמין לי?).
"שככה יהיה לי טוב" (אני בעצמי בקושי מאמין לעצמי).
"נשבע בילדים שלי" (תראו לאן הידרדרתי).
קרלין מביא שורת משפטי תגובה אופייניים, ועונה עליהם
"ספר לי על זה" ("אבל בדיוק סיפרתי!").
"שמעתי אותך!" ("נהדר. הצלחת גם לראות אותי?").
שרית סרי מנתחת תגובות כאלה מנקודת ראות השואל:
מה קורה? (סב-טקסט: אצלי לא קורה כלום).
מה שלום בעלך? (סב-טקסט: את עדיין נשואה?).
איך הולך? (סב-טקסט: איך בעבודה? נכנס קצת כסף?).
סרי מפליאה באיתור סגנונות ישראליים כגון סגנון ההכפלה האינסופית. נהג עצבני: "איך את נוהגת, איך? את לא רואה? את לא רואה?? את לא רואה???" והנהגת עונה: "אני לא רואה! טוב?! לא רואה!! לא רואה!!! טוב לך???"
מה אפשר ללמוד מהמפגש הבלתי צפוי הזה? שני דברים. אחד, שאמריקנים זה אמריקנים וישראלים זה ישראלים. חלק גדול מן ההומור של קרלין אינו ניתן להעברה לשפה אחרת ולתרבות אחרת, ואילו סרי כותבת על עטיפת הספר, בצדק, "ספר לישראלים בלבד".
מצד שני אפשר ללמוד כאן בדיוק את ההיפך. כולנו בני אדם, ואחרי כמה גירודים של ציפויי שפות, כולנו באים והולכים באותה הדרך, פועלים מאותם מניעים, וסוחבים אותן חולשות.
נוח מאוד להיטפל ליולי תמיר על מה שכבר הוגדר כ"התבטאות בלתי חינוכית", אבל התגובות הקיצוניות שמעורר צמד המילים "זבל וחרא" מעידות בעד עצמן. אין להן תחליף. אפשר היה לומר "סחי וזוהמה", או להשתמש במונח המיתולוגי "ניקוי אורוות" (בעקבות הרקולס, שניקה את אורוות אוגיאס כחלק מעונשו), אבל אף אחד לא היה שם לב. זבל וחרא זה שלנו.
העוצמה של הביטוי חזקה עוד יותר מאחר שיולי תמיר לא נשמעה עד היום מגדפת בפומבי או משתמשת במילות סלנג בוטות, ובדרך כלל היא מואשמת בנחמדות יתר.
מבין השתיים "חרא" היא המילה היותר מבלבלת. היא טובעת בבוץ הלשוני של מה שקרוי ”מילות טאבו מתחום ההפרשה", עניינים שמה שלא ייעשה בהם הם מעלים ריח.
"חרא" היא מילת סלנג אבל היא מופיעה בספר ישעיהו (לו 12), ושם מתבקש הקורא המלומד לקרוא את הכתוב "חראיהם", אבל לומר "צואתם". "צואה" היא בעברית של היום מילה גבוהה יותר לאותו עניין, אבל דווקא היא מעלה ריח עז יותר.
ואולם, "חרא" לא הגיעה לסלנג הישראלי מן התנ"ך אלא מן הערבית המדוברת, שם היא מילה גסה ובוטה מאוד. מצד שני היא תרגום של shit האנגלית, שהפכה מילה כמעט יומיומית ("שיט, קיבלתי 80 במבחן"), ואפילו לא בוטה.
דווקא "זבל" מן השתיים היא המילה הקשה יותר, תמצית הבוז והגועל הישראלי, מילת שוק צעקנית בעיקר כאשר היא מופנית כלפי אדם כלשהו, בנוסח "יא זבל". כאן המקור הוא ערבי: "זבאלה" בערבית היא גם אשפה וגם דבר מה גרוע ובזוי.
אז הבנו, המוגלה התפוצצה, הכעס יצא, הריקושטים עפו, אבל אנחנו תמיר התנצלה וכבר חזרה לעצמה, איש ציבור ישראלי עם גינונים אירופאיים ואיפוק אקדמי, לא ממש ישראלי.
פרשת בלק גלגלה אל העברית החדשה כמה ביטויים גבוהים. "עם לבדד ישכון", בעיקר בתוספת "ובגויים לא יתחשב", נותר עד היום סלע מחלוקת בין תומכי ההתבדלות היהודית, לבין המאמינים בהשתלבות מפרה בתרבויות שונות.
גם הביטוי הסתום "כלחוך השור" יצר ספרות שלמה של פרשנויות. המדרש משווה בין השור לאומות העולם, ושניהם יוצאים רע: "מה שור כוחו בפיו אף אלו כוחן בפיהן. מה שור כל מה שמלחך אין בו סימן ברכה, אף אלו כל אומה שנוגעים אין בהם סימן ברכה. מה שור מנגח בקרניו, אף אלו מנגחין בתפלתן".
סיפור בלעם והאתון יצר ביטוי נושן בשפת הילדים: "ותפתח האתון את פיה ותאמר", צורת לגלוג אכזרית כלפי מי שמדבר שטויות או סתם דחוי חברתית. מהיכן צץ הביטוי? יהודי בגדד נהגו לומר "ויפתח ה'" או "ויפתח ה' את פי האתון" כשהתכוונו למי שאינו מדבר לעניין, אך ייתכן שהביטוי היה נהוג גם בקהילות יהודיות אחרות לפני שעשה עלייה.
דורון זרצקי שואל: כיצד נקבע הכתיב המדויק של מילים לועזיות. למשל, מדוע נהוג לרשום 'טלויזיה' ולא 'תלויזיע'?
יש לכתוב טלוויזיה. הכלל שנקבע הוא שהאות t תיכתב בתעתיק לעברית ט', וצמד האותיות th ייכתב ת'. לכן גם יש לכתוב, למשל, פתטי, בעקבות pathetic.
ועוד שאלה בענייני תעתיק מאת קורא מעידן המדור המודפס: "מדוע כותבים טשרניחובסקי ולא צ'רניחובסקי, ולעומת זאת צ'ייקובסקי ולא טשייקובסקי?
התעתיק טש הוא הצורה הנהוגה ביידיש לעיצור צ'דיק, ולכן כותבים בדרך כלל טשולנט ולא צ'ולנט. צ' נכנסה מאוחר יותר כתעתיק מרוסית ומאנגלית, ומכאן צ'רצ'יל וצ'כוב, והיא דחקה עם הזמן את רגלי טש. הבעיה דומה באות ג'ימל, שמחליף אותה צרור העיצורים דזש. למשל, המילה ג'ט (סילון), נכתבת במילון היידיש של צאנין דזשעט.
עוד מ"הזירה הלשונית" במוסף שבת שיתפרסם ב-11.7
נא להמתין לטעינת התגובות
