שיאי היורו - ההופעות הגדולות באירופה
בשעה שאנחנו מתענגים על בואם של פירורי נוסטלגיה על גבול האזוטריה (בלונדי, מישהו?) אירופה חוגגת עם המנה העיקרית. כתבינו נשלחו לעומק היבשת, כדי להבעיר בנו את הקנאה
ברוס ספרינגסטין צילום: איי-פי
ברוס ספרינגסטין, בז למגבלות הגיל, נתן באמסטרדם ספקטקל לא רגיל. שלוש שעות של קסם עם הבוס. ישי קיצ'לס רקד בחשכה
במשך 180 דקות, האיש בן ה-60 העונה לשם ברוס ספרינגסטין חשמל את הקהל, תוך הפגנת כושר גופני של לוחם ביחידה קרבית מובחרת. הוא לא הפסיק לזוז, לענטז, להתרוצץ על הבמה, לרדת אל הקהל, להתחכך בו ולשכב עליו. בין לבין הוא גם הספיק לשיר קרוב ל-30 שירים, שנלקחו כולם מהאלבומים שלו עם The E Street Band - הלהקה האגדית שמלווה אותו מאז תחילת שנות ה-70 (ושכוללת את הגיטריסט סטיב ואן זאנט-המוכר גם כסילביו דאנטה מ"הסופרנוס", את המתופף מקס ויינברג - המוכר גם כמתופף של קונאן אובראיין, ואת זמרת הליווי פאטי סקיאפה - המוכרת גם כאשתו השנייה של ספרינגסטין וכאם שלושת ילדיו).
הביצועים היו מצוינים, אנרגטיים ומלאי הנאה. מעוררי השראה אפילו. וספרינגסטין שר היטב, בלי לחפף, בלי לסלף ובלי להתעייף. עשה רושם שהוא התכוון לכל מילה. 60 אלף המשוכנעים שבקהל (ששרו יחד איתו, כל מילה וכל הברה) היו משתכנעים גם אם היה מתכוון קצת פחות. אבל הוא פשוט לא יכול.
באופן שאינו נתפס, על הבמה הוא עדיין נראה תקוע בספרינט עתיר הנעורים של "Born To Run". הוא אולי המציא, שכלל, והביא לדרגת אמנות את רוק האצטדיונים המודרני, אבל דומה שאין דבר בעולם הזה שהוא רוצה יותר מלרגש את הפרצופים שבקהל. מלהעניק להם לילה שהם יזכרו כל החיים. או לפחות עד לפעם הבאה שהוא יגיע לעיר.
ההופעה נפתחה עם "Out In The Street" ההמנוני , והמשיכה ל"Radio Nowhere", שיר מהיר מהאלבום החדש שגרסת הלייב עשתה לו רק טוב. למרבה השמחה, גם שאר השירים החדשים שמצאו את דרכם להופעה נשמעו טוב בהרבה על הבמה מאשר בדיסק. אבל ניכר ברוב הקהל שהוא התרגש יותר מהשירים הישנים.
תחילה הגיעו "The Promised Land" ו "Spirit of The Night" הסוחפים ומלאי החיים. אחר כך בא ביצוע מדויק ודי מרגש ל"The River". השוונג המשיך עם גרוב מעמד הפועלים של "Prove It All Night", שהתמזג באופן טבעי אל תוך הזעם המלנכולי והאטי של "Darlington County" ."Darkness on The Edge of Town", שנוגן מיד אחר כך, דאג להעלות בחזרה את הקצב ולשפר לכולם את מצב הרוח, ואחרי "Because the Night" הבלתי נמנע, הגיע הדובדבן: ביצוע מסעיר ומעורר צמרמורת ל"Badlands".
כאילו שכל זה לא היה מספיק, אחרי הפסקה קצרה הלהקה עוד הספיקה להרים את כלי הנגינה ולהמם את הקהל עם הדרן חצי מאולתר שנמשך שמונה(!) שירים , ושהגיע לשיאו עם רצף קטלני שכלל את "Bobby Jean" האהוב (כולל סולו סקסופון מושלם של הביג מן, קלרנס קלמנס), "Dancing in The Dark" ו"Born To Run" ( פשוט אחד השירים הטובים ביותר שנכתבו אי פעם). אז כן, הוא אולי בגיל של אבא שלי, אבל ברוס ספרינגסטין הוא עדיין הבוס. ואם אתם חושבים אחרת, רוב הסיכויים שקוראים לכם ג'ון בון ג'ובי.
ברוס ספרינגסטין וה-E Street Band, אמסטרדם ארנה, 18 ביוני 2008
רדיו געגע
רדיוהד איי-אף-פי,גטי אימג'ס,איי-פי
בלי שהתפשרו על עצמיותם ועצמאותם לצורך קונבנציות פופוליסטיות (מוזיקליות, חברתיות או פוליטיות), הפכו חמשת האנשים שהקימו את הלהקה הזאת בשנת 1991, ללהקת הרוק האוונגרדית היחידה בעולם שעדיין ממלאה אצטדיונים.
מכיוון שהם עשו קריירה מלשחק אותה קשים להשגה, גם הלילה, מול קהל רב של 40 אלף איש, הם לא התכוונו לשנות ממנהגם, אף לא פסיק. הם עלו אחר כבוד לבמה הענקית שהתחפשה לכלוב עם סורגים והתחילו עם שירים מתוך Rainbows" "In, עמוד השדרה של ההופעה הענקית הזאת. הם פתחו את הערב עם "Steps 15" המצוין, צללו לחמימות והרכות של "Nude", שהתחלף בדימום האגרסיבי והאנטגוניסטי של "Bodysnatchers", שבו יורק צורח בקולו המהפנט על כל חוליי המאה ה-21.
והכול ברצינות אקדמית כמעט. אבל לא רק. נדמה שהרגשות החמים שמציף האלבום עובדים גם על יורק עצמו. "אני אוהב אותך גם, דרלינג", הוא קרא לעבר אחד המעריצים הקולניים יותר, רגע לפני דרבון הקהל המשולהב לכדי מזמור המוני לשחרור טיבט. אבל בשעה שהמחסומים של יורק הורדו לחצי התורן, רדיוהד הלהקה הרגישה מעט מרוחקת.
הם לא טרחו לתקשר עם הקהל, לא כשעלו לבמה ולא בין השירים. הוויז'ואל של ההופעה שכלל הבזקי אור אמנותיים והקרנות של אימג'ים על מסך הספיקו לגמרי, ואף תרמו לאווירת הרצינות
התהומית וההגשה הכמעט קרה והבלתי מושגת של הלהקה הטובה בעולם. הסאונד שלהם היה פשוט מושלם וכל שכבה, מורכבת ככל שתהיה, בשירים היפהפיים והגאוניים שלהם, נצצה למרחקים.
שירים כמו "Videotape", שבהם יורק עובר מהגיטרה לפסנתר, Disappear Completely" "How To ההתאבדותי ו"Climbing Up The Walls", הם פשוט שירים אינטימיים שהדרך הטובה ביותר להקשיב להם היא לבד בחדר חשוך. אבל גם בקונסטלציה הזאת הלהקה מצליחה להפיק את אותה צמרמורת מתוקה.
מקצב התופים המהיר והמעוות של "Weird Fishes/Arpeggi" פרץ את הדרך לחלק האלקטרוני והקופצני (הכול יחסי) של הערב, שהביא אחריו את Gloaming" "The, בליווי אור ירוק ושדוני מסתחרר העוטף את הבמה. Anthem" "The National, עם הבייס-ליין המעולה מאלבומם "KID A", כמעט הרקיד את הקהל (עד כמה שקהל של רדיוהד יכול לרקוד, כמובן). רק כשהם הגיעו להמנון "There There" החל להיבנות סוג של מומנטום הופעתי קונבנציונלי, שתוחזק בסולו גיטרה ממס של ג'וני גרינווד. השיר הבא, "Just", נלקח מתוך המורשת המוקדמת של הלהקה, אבל היה רק הפוגה לפני החזרה המאסיבית לאלקטרוניקה המעוותת והאפלה עם In Its Right Place" "Everything.
רדיוהד מחזיקה ארסנל חומרים בלתי נדלה, מה שמבטיח שההופעות הבאות של הסיבוב הזה יישמעו אחרת לחלוטין. בדיוק כמו שהם ידעו לעשות במשך כל הקריירה המזהירה שלהם. כמעט 20 שנה אחרי שראיתי אותם בפעם הראשונה במועדון הרוקסן, מדובר עדיין באותה השתאות.
רדיוהד, ויקטוריה פארק, לונדון, 25 ביוני 2008
שמים את כולם בקיס
באמצע היורו, הגשים אייל לוי חלום נעורים והלך לראות את קיס בהופעה. מתברר שגם בגיל העמידה, הלשון של ג'ין סימונס היא הדבר הכי מרשים ברוק. שלא לדבר על מקל הקסמים של פול סטנלי.
קיס איי-אף-פי,גטי אימג'ס,איי-פי
קיס בהופעה. הפעם היחידה שיצא לי לראות אותם הייתה לפני 25 שנה, באולם קרקס בפריז, בסיבוב העלוב שבו הם בחרו להופיע בלי איפור. קיס בלי איפור זה כמו שמטאליקה תופיע עם כינור. לא ניכנס לרזומה. אז עכשיו אני בשוויץ. יש כאן אליפות אירופה סבבה, משחקים מדהימים, אבל קיס? תיאום הזמנים היה מושלם.
בארבע ראיינתי את השופט האיטלקי שינהל את הגמר, בשש הייתי במקדונלד'ס, לא הרחק מהאולם, כדי לסיים כתבה וברבע לשמונה הפקדתי את המחשב הנייד והציוד האישי במלון סמוך, ואמרתי שאני כבר חוזר. עליתי על בגדי חג, שזה חולצה של DC-AC, ורצתי לפגוש את חברי השבט.
קיס היא להקת רוק כבד עתיקה, אי שם מהסבנטיז. היא הוקמה ב-1973, כך שלצד מעריצים בני 17 היו באולם כאלה שמחר יזמינו מקום בבית אבות. משפחות שלמות, הורים וילדים, צבועים באיפור כבד. פתטי, אבל מקסים. וכולם שם בשיגעון ג'ין סימונס, הבסיסט המיתולוגי, או חיים וייץ בשבילכם. מי שנולד בחיפה, בגיל שמונה היגר לניו יורק והיום מגה סלב, בזכות הלהקה ותוכניות ריאליטי מצליחות.
הבחור בן 58 ובמשך שעתיים ועשר דקות משמר בדיוק את אותם שטיקים של פעם. יורק אש, דם, מעופף מעל הרמקולים ועם הלשון הארוכה שלו, תופעת טבע לכל דבר, מציע הצעות מגונות לכל הבחורות בשורה הראשונה. לקיס יש הרי היסטוריה עם סקס. אם שלמה המלך נחשב למספר, חכו שתפגשו את הביוגרפיה של פול סטנלי, הסולן. במהלך ההופעה הוא אסף, ואני לא מגזים, 20 תחתונים וחזיות. לאחת הוא אמר "אל תתפלאי אם הלילה נהיה יחד".
כל ההופעה פיצוצים וזיקוקים. אין שואו אחר עם כל כך הרבה פירוטכניקה. תחשבו שהשוויצרים, העם הכי מרובע בעולם, חילקו אטמי אוזניים לפני שנכנסנו. בפרידה סטנלי שאל אם הקהל רוצה שקיס תחזור וגם אני צעקתי "כן!", על אף שאני גר בתל אביב. אפשר להגיד פתטי, מגוחך, אבל את כל הדרך ברכבת עשיתי עם חיוך, כשאני מזמזם להיט מ-1979.
קיס, הלנסטדיום, ציריך, 23 ביוני 2008
נא להמתין לטעינת התגובות
