אלוהים, הריאליטי
תוכניות המציאות מחזקות את מעמדו של בורא עולם, כי הן גורמות למתמודדים לפנות אליו בצרתם. מאידך הן מחלישות אותו, בהיותן כוח עליון כשלעצמן. ועוד כזה שניתן לראות
לרדת בגדול יחסי ציבור
מצד אחד, אלוהים הוא כמובן רכיב חיוני בדרכו של אדם אל זכייה בתוכנית כזו. אחת הסיבות לכך היא השרירותיות המאפיינת תוכניות אלה, היוצרת אשליה שההכרעה מתקבלת בסופו של דבר באמצעות כוח עליון.
שרירותיות זו היא אלמנט מרכזי בתוכניות ריאליטי: לראיה, הרגע המותח ביותר בתוכנית הוא תמיד זה שבו נפתחים שערי השמים, וגזירת הגורל-לשבט או לחסד, להישאר או לעוף, למות או לחיות-נוחתת על המתמודד בהפתעה, כדבר שאי אפשר היה לצפות.
אם היה אפשר לחזות אותה - על פי מערכת של כללים, מידע או עקרונות- היא לא הייתה מעניינת אף אחד. במצב עניינים כזה אין פלא שאלוהים נקרא לדגל לעתים מזומנות כל כך: בעומדם כך תלויים בין שמים (חצי הגמר) וארץ, גם אפיקורסים מוחלטים נוטים לפנות לערכאות גבוהות. הגיעו הדברים לידי כך, שב"כוכב נולד" הוסיפו בעונות האחרונות "תא וידויים" - כך הם מכנים אותו, בחיי-שבו נכלאים המתמודדים לדקות ארוכות לפני שהם נקראים אל מעמד הר צביקה, שם יונחתו על ראשם הבשורות.
בתא הווידויים מספרים המתמודדים מרחשי לבם הכמוסים, מכים על חטא (הייתי צריך ללמוד בעל-פה את שיר האודישנים), ובעיקר פונים אל בורא עולם, שזמן רב חלף מאז ידע עדנה כזו: 27.8 אחוז רייטינג בפיק.
מצד שני, אי אפשר להכחיש שתוכניות הריאליטי מאיימות להחליף את מקומו של אלוהים בחייו של האדם המודרני, או לכל הפחות לנגוס דרמתית במעמדו. בכוחה של הטלוויזיה להפוך את חייו של האדם מן היסוד (להפוך אותו לסלב, לעשיר, לרזה וכיו"ב) או להחריב אותם ברגע (להראות לו את הארץ המובטחת, ולבסוף להשאיר אותו עני ואנונימי), ואת כל זה היא עושה תמיד ברגע, בהינף מקל,
ומה זה אם לא נס (או חורבן מוחלט ואיום).
על כך נוסף כאמור גם אלמנט השרירותיות, בבחינת "נסתרות דרכי הטלוויזיה". לטלוויזיה יש אפילו יתרון אחד על פני המתחרה, והוא יתרון הקונקרטיות. בינינו, על מי הייתם בונים יותר: על הכותל המערבי או על טדי הפקות?
שתי דוגמאות טריות לדעיכה מסוימת זו במעמדו של היושב במרומים מצאתי למשל בפרק האחרון של "לרדת בגדול". לשורת המתמודדים הצטרפה העונה מתמודדת חרדית, רחלי, המרבה מטבע הדברים להתפלל במרץ בשלבי השקילה הקריטיים (אף פעם לא מאוחר מדי). והנה בתוכנית האחרונה גילתה רחלי לתדהמתה, שבתום שבוע של עבודה מאומצת ירדה רק קילו אחד ו-300 גרם.
למען ההגינות יצוין שתוצאה זו עשויה הייתה להכריע את גורלה של הקבוצה, אם ניצחה או הפסידה, ובעיקר את גורלה של רחלי בתוכנית, משום שהייתה המועמדת הטבעית הבאה להדחה. ובכל זאת דומה שמכאן ועד לנאום הכפירה של רחלי, שהכריזה ש"באותם רגעים, האמונה שלי בבורא עולם, לא ידעתי מה לעשות איתה כבר", יש מרחק מסוים, בעיקר אם מביאים בחשבון את הגורמים האחרים, הפרוזאיים להחריד, שעשויים היו להשפיע על המשקל.
אבל אולי יש בכל זאת אלוהים, כי רחלי לא הודחה, בסופו של דבר, ובמקומה עפה עלמה בשם דיאנה. רגע לפני שכבה עליה האור, הספיקה דיאנה לציין ש"בעזרת השם ובעזרת התוכנית אני אגשים את החלום שלי". השם והתוכנית הם שתי ישויות שוות ערך: שתיהן נתפסות ככוחות על טבעיים, מנותקים מהתרחשויות קונקרטיות (אכלתי המון, לא עשיתי ספורט וכיו"ב), שבכוחן להושיע כהרף עין. ואולי מספיק פשוט להסתכל על קנה המידה המשותף, המיוחס לאירועים בניצנים ולקדוש ברוך הוא הכול יכול: כי אלוהים גדול, זה נכון - אבל עם כל הכבוד, גם הגמר.
נא להמתין לטעינת התגובות
